ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

התלבטתי לא מעט אם ומה לכתוב על הספר “משפחה לדוגמה”. קרה לי איתו דבר מוזר. קראתי אותו בדילוגים. עניין אותי לדעת מה קורה הלאה בכל שלב, אולם היו הרבה תיאורים שייגעו אותי ודילגתי עליהם. ככה יצא שקראתי את הספר די מהר, פעמים בודדות בלבד דילגתי יותר מדי והייתי צריך לחזור, וסיימתי את כולו בזמן קצר של שעה. קריאה כזו לא אופיינית לי בכלל. אם התיאורים נראים לי ארוכים לרוב אזנח לחלוטין את הספר. אם אני מוצא עניין, אקרא הכל. מה קרה כאן? לא ברור לי לגמרי, אבל לאחר שקראתי כתבה על הסופרת מאירה ברנע-גולדברג, דברים התבהרו מעט. העלילה בקצרה: מיכל חווה את הקשיים הרגילים של בעיות הורות/עבודה והאיזון ביניהם. לכל הקלחת הזו נכנסת חתונתה של האחות הקלאפטה, האח המגלה שהוא נמשך דווקא לגברים ומעל הכל האבחון של הילד כלוקה באוטיזם. כל אלו מצויינים כבר על הכריכה האחורית ברמזים עבים כפיל, כך שאל תאשימו אותי בספוילרים. הספר מצליח לשלב בין נושאים רציניים (אוטיזם) לבין נושאים רציניים לא פחות אבל מתובלים בהומור (הפלצנות של האחות וארוסה והקנאות המוגזמת של בן הזוג של האח). אולי הבעיה שלי בקריאה הייתה החיבור בין הפרטים שברנע-גולדברג כתבה כהווייתם לבין הפרטים שהמציאה או שילבה ממקורות אחרים. נהייה קצת סלט. אני רק יכול לשער כיצד משפחתה של הסופרת…

בעמק יפה בין כרמים ושדות עומד מפעל פלסטיק גדול עם שתים ושלוש קומות ובמפעל גרים הדיירים: בעל המפעל , פועלי אריזה תחזוקה ומחסן, פקידות מעפולה וטבריה, מהנדסת שאפתנית, מנהלת חדשה  ומפעיל מכונות מוכשר ביותר, ואם אתם חושבים שהכל יעבור חלק אתם טועים ובגדול. הבה ונכיר מעט יותר את הדמויות. יהודה, בעל המפעל הוא נוכח לא נוכח. בעיקר שומעים עליו והוא מגיע פעם בשבוע בערך ואז כולם מתנהגים אחרת ונלחצים מאד. הוא אמנם גר בקיסריה ולא נראה שחסר לו כסף, אבל להשקיע במפעל מעבר למינימום שצריך, מה פתאום. ולכן הקפה הוא רק אבקה והחלב רק בשקיות. וגם הבטיחות לא משהו. יעלי – אחרי שירות צבאי עובדת במחסן קבלה, בכל זאת עבודה מועדפת, אבל יש לה תוכניות והיא גם רוצה לצאת מעט מהמחנק של אמא. נורית – מהנדסת שמחפשת את מקומה ההיררכי. דפנה – מנהלת חדשה (ואולי בבואתה של הסופרת) השואפת להתקדם ומשנה סדרי בראשית במפעל אך מגלה שהיא הפרה בביתה סדרים ישנים עוד מזמן מבריאת העולם ושאדי – מפעיל מכונות מוכשר ביותר, אבל נאלץ לעבוד במשכורות מינימום כי הוא ערבי וכמה ברירות כבר יש לו. יש גם שלל דמויות משנה כל אחת תורמת משהו קטן לסיפור. אבל היופי של הספר הוא שלמרות שהוא נוגע בסוגיות חשובות הוא עושה זאת בצורה קלילה…

סקירת הספר “והיום איננו כלה”. יש ספרים שהם כל כך מושלמים שאני מפחד לקרוא ספר אחר של אותו סופר ולגלות שהוא אינו מושלם כמו הקודם. כזה הוא הספר “והיום אינו כלה” של הסופר הקירגיזי צ’ינגיס אייטמטוב. ולכן במקום לקרוא ספרים אחרים שלו שתורגמו בינתיים, שבתי וקראתי את והיום איננו כלה, לבדוק האם הוא עדיין ספר מושלם, או שרק בדימוי שלי מלפני עשרים שנה הוא נותר כזה. התשובה חד משמעית. הספר מושלם. בארץ הוא אפילו נהיה סוג של קונצנזוס. מעניין אם גם בשאר העולם. מה שלמעלה ומה שלמטה – יום אחד בערבות הסארוזק בקזאחסטן שכוחת האל, בצומת רכבות כמה ביתנים ואנשים החיים בתת תנאים ובעמל כפיים רב. קזנגפ המבוגר נפטר, וידיגיי מחליט שיש לקבור אותו בבית הקברות העתיק “אנה בית” – שאת המקור לשמו נגלה באגדת המאנקורט הנפלאה – המרוחק כמה עשרות קילומטרים ולדרך יוצאת שיירה מוזרה עגלה וטרקטורים וגמל וכלב. וכך שלובים להם פרקים מהעבר הרחוק של הערבות, סיפורים ואגדות על הסארוזק, העבר הקומוניסטי, תקופת סטלין, והווה של שנות השמונים והמלחמה הקרה עם ארצות הברית שמיוצגת דווקא על ידי שיתוף פעולה חשדני והססני בנושאי החלל, ואירועים שכבר שייכים לתחום העתידני בתחנת החלל המרחפת לה למעלה. במיוחד ראוי לציון הפרק הנוסף, שנכתב רק לאחר התפרקות ברית המועצות, פרק נפלא המתאר היטב…

שלום שי אתה באמת קצת לא נורמלי. מילא לצאת לדרך חיים עצמאית, מילא לפתוח הוצאת ספרים בוטיקית דווקא בתקופת השפל הגדול, מילא להשקיע בכך את כל הנשמה והלב הרחבים ואפילו מילא למכור את הספרים במחיר זול כל כך. כל זה רק הופך אותך “למשיגענא” אבל לפרסם כזה סטטוס בפייסבוק? לא נורמלי אחרי שקראתי את “לשכוח” לראשונה בצרפתית ונכנסתי לבאבליו לקרוא מה חושבים עליו הקוראים בצרפת, הציון הממוצע הדהים אותי. הוא עמד על 2.5 בדיוק. לא ציון שמו”ל רוצה לראות בהקשר של ספר שהוא שוקל לתרגם ולהוציא לאור. כשהתחלתי לקרוא את הביקורות והדירוגים בהעמקה, התמונה התבררה חיש מהר: הספר זכה לציון המקסימלי – 5 כוכבים – או לציון המינימלי – כוכב אחד. לא היה שם אף אחד שדירג אותו באמצע. וכשחשבתי על זה בשנית, זה היה די הגיוני: כי “לשכוח” הוא ספר שנותן לך אגרוף בבטן – או שהוא מטלטל אותך ומשפיע עליך עמוקות או שאין לך שמץ של מושג מה הקשקשת המעיקה הזאת. ולפעמים מתעוררות בך התחושות המנוגדות הללו בעת ובעונה אחת. אפילו אני שנמנה עם הקבוצה הראשונה השלכתי את הספר במיאוס בקטעים מסוימים, אבל בסוף נשברתי וחזרתי אליו כי רציתי להמשיך ולשמוע את אלמה והרהורי מוחה הקודח בשעה שהיא משוטטת ברחובות פריז הלילית. בניגוד לכל היגיון מו”לי שמבקש להלל…

ההחלטה לקרוא את ספינת העבדים דווקא לפני פסח הייתה החלטה מודעת. בהגדה אנו אומרים שאילו לא היה מוציאנו ממצרים הרי שאנו ובני בנינו היינו עד היום עבדים לפרעה במצרים. דווקא כיהודים שבעצמם שועבדו לצורר בגופם ובנפשם, היה לי חשוב לקרוא את הספר. האתוס של עם ישראל הוא של עם שנולד מתוך השעבוד בארץ זרה. הרתיעה מהעבדות והרצון בחופש הוא תמצית נשמתנו היהודית. קריאתו של משה “שלח את עמי” נהייתה הקריאה האוניברסלית של האדם המשועבד Let my people go! הספר בוחן את ההמצאה הטכנולוגית של ספינת העבדים שאפשרה את תיעוש הסחר. כלי השיט הגדול כמוהו לא נראה באפריקה אשר הוביל סחורה אנושית בתת תנאים מהיבשת השחורה לעולם החדש – אמריקה הצפונית הדרומית והקריבית. האירופאים שהגיעו לאמריקות וטבחו ביושביהם (במיוחד הספרדים בדרום ומרכז אמריקה) רצו לנצל את עושרה של היבשת ומטעי הסוכר היו צריכים ידים עובדות. אולם תנאי העבודה הקשים לא קרצו לאף אחד ולכן נוצר הצורך לשעבד אנשים לעבודה זו. באירופה העבדות כבר כמעט ולא הייתה קיימת (היא פרחה עד המאה ה-16) אבל הנוצרים ראו באפריקאים אנשים נחותים, ממילא רובם קניבלים ועובדי אלילים, ולכן הפיכתם לעבדים אצל נוצרים טובים רק תועיל להם. העבדות גם הייתה מקובלת מאד באפריקה ושבטים נלחמו זה בזה כל הזמן והשבויים תמיד הפכו לעבדים. על רקע בסיס…

אתמול הייתי בערב ההשקה לספר כל הר וגבע שיצא לאחרונה בהוצאת סנדיק ספרים בבעלות שי סנדיק. כבר המודעות הבטיחו אירוע מיוחד והן לא אכזבו. באמת היה ערב מדהים ושי ארגן הפקה ברמה בינלאומית. הכל היה מתוכנן ומתוקתק וזרם בצורה חלקה עם אפס תקלות, דייקנות ועמידה בזמנים, כולל דובר מפתיע בסוף. הערב נפתח בדברי ברכה של שגריר אוסטריה בישראל, ד”ר פרנץ יוסף קוגליטש, איתו החלפתי מעט מילות נימוסים וחוויות מזלצבורג עוד בקבלת הפנים,  המשיך בדברי נועה שביט המתרגמת ולאחריה אורחת הכבוד קרלה פון-טראפ נציגת המשפחה שראו עליה כמה היא שמחה להיות בערב מיוחד כזה. קרלה נתנה סקירה קצרה על חייה האמיתיים של המשפחה והשוני הרב בין המציאות לבין הסרט. את הדוברים השלים מבקר הקולנוע יאיר רווה. את אחרית הדבר של יאיר על הספר קראתי כבר לפני חודשים ומאז כמה פעמים נוספות. היא מעולה בפני עצמה ואתמול נאמרו חלקים ממנה וגם חלקים אחרים. אחרית הדבר עוסקת שוב בקשר בין העיבוד לבין המציאות, מדוע שונו כל כך הרבה פרטים, מדוע צלילי המוזיקה הצליח כל כך ועוד.. לאחר מכן ניהלו יאיר רווה וקרלה שיחה קצרה ומרתקת עם הרבה הומור בריא. אחרון חביב עלה איש הסאונד של האולם, שהסתבר שלפני כמה שנים היה מדריך של קבוצת צופים שהיו בהופעה בוורמונט והוזמנו על ידי רוזמארי פון-טראפ…

לפעמים טוב להגיע ליצירה ספרותית כטאבולה ראסה. לא הכרתי את יגאל שוורץ ובוודאי שלא הכרתי את הסיפור הקצר “גמדים על הפיז’מה” של רות אלמוג המבוסס על ילדותו. במבט לאחור איני נזכר  אפילו מה גרם לי להתעניין בספר וגם לא למה הוא הונח בארון ונשכח שם כמעט שנה. וכך הגעתי נטול ידע מוקדם לאחת מיצירת המופת שנכתבו כאן בשנים האחרונות. הישג ופיסגה של ממש. סופרלטיבים רבים מופיעים על הכריכה ולמרות שלרוב איני מתרשם מהם, הפעם הם צודקים. ויותר מכך, אם עדותו של הדיוט כמוני תיחשב למשהו בעיניכם. אחת לכמה חודשים, במהלך כל השנים שעברו מאז שהסיפור ההוא ראה אור עולם, עלה בי החשק להתיישב מולו ולפתוח אותו. לפרש אותו, ובה בעת לספר את סיפורו של הילד ההוא שהייתי אני. הסיפור הזה התבשל בי אט אט, עד שבקיץ האחרון החלטתי לעשות מעשה. נסעתי לבודפשט, עיר ילדותה ונעוריה המוקדמים של אמי, ושם במשך חודשיים, ואחר כך במהלך חודשיים נוספים בארץ, כתבתי, בשטף מטורף, לפעמים עשר ואפילו שתים-עשרה שעות ביום, את הגרסה שלי לגרסה של אלמוג לסיפור שלי, ובתוכה שיבצתי גם רסיסים מגירסאותיהם של אבי, אמי ואחותי, שאמנם נמצאים משכבר בעולם אחר, שלשוכנים בו שמורה זכות השתיקה, אך, כפי שתראו, אי-פה אי-שם, הם מוותרים על הזכות הזאת ומתפרצים לסיפור דרך קולו של המספר, קולי,…

נתחיל את הסקירה דווקא מתמונת הכריכה היפה באיורה של בתיה קולטון. על הכריכה המון פרטים שמחייבים תשומת לב מראש ועוד לפני קריאת הספר. עוגות ענק, ירח בוכה, זוג מחובק, טנדר ישן, שולחן בבית קפה אך רק מישהי אחת יושבת לידו עם כסא פנוי, עשן או ענן, זוג על ספסל, זוג אוכל נקניקיות, גבר כורע ברך עם אריזת מתנה שאולי מכילה טבעת אירוסין ובכריכה האחורית – עוגות עוגות ועוד עוגות. הספר מירוץ שליחים מאת ארילאה גולדמינץ, יכול להיקרא כאסופת סיפורים קצרים המובילים כל אחד למשנהו (ובכך הוא הזכיר לי במעט את “ככה נראית גאולה” של חיותה דויטש). הסיפורים משתלבים והדמויות מופיעות שוב מפעם לפעם (למעט סיפורים בודדים שהדמויות מופיעות בהם פעם אחת ונעלמות). המון דמויות יש בספר ויקח זמן להכיר את כולם. קרול – הבעלים של קונדיטוריה “עוגה” בחיפה (יש בחיפה קונדיטוריה בשם “העוגה” אבל בספר מודגש כי השם הוא ללא הא הידיעה). קרול התאלמן מאשתו, יש לו בת – אוסי, הוא מחזר אחרי בטי המלצרית שאוהבת את יוסי האופה. אוסי בכלל מנהלת רומן עם גבר נשוי דן שמצידו רק התגרש ומחפש אהבה חדשה ועוד כמה דמויות מבוגרות וצעירות. הספר נע על הגבול בין הטרגי לקומי. דמות אחת נהרגת בתאונה טרגית כבר בתחילת הספר, אבל יש בו גם רגעים קומיים רבים….

לא קראתי ספרים קודמים של אשכול נבו והחלטתי לנסות את ספרו החדש. לא הצטערתי. ספרו החדש, שלוש קומות, הוא שלושה מנולוגים של דיירים באותו בניין מגורים בפרברי המרכז. אנו מרגישים כמו בתא וידויים ושומעים את הסודות של המתוודים, דיירים רגילים בבניין רגיל. כמוני וכמוכם. לכולם יש סודות והכתיבה של נבו גומרת לנו לקרוא במהירות ולנסות לגלות את הסוד. זה לא ספר מתח ורמזים נשזרים לאורך כל הדרך כך שיש לנו מושג כללי במה מדובר, אבל גם ככה אנו רוצים להמשיך ולקרוא ולגלות מה בדיוק קרה, והרבה יותר מכך, מה קרה אחרי ואיך הייתה ההתמודדות עם אותו סוג. אני אישית קראתי את הספר ברציפות הוא באורך המתאים לקריאה מהירה. תוך כדי הקריאה אנו נחשפים לכל בעיות החיים המוכרות לנו. בעיות בין בני זוג, בעיות בין שכנים, בעיות בין הורים לילדים, בעיות באיזון בין הבית לעבודה, בעיות של משברי גיל שונים ועוד. עוצמתו של הסיפור היא בשגרתיות  של הדמויות ובכך שהקורא מבין כי בעיות אלו יכולות לקרות (אם לא קרו כבר דברים דומים) גם לו. כריכת הספר מזמינה אותנו לשאול את עצמנו “מה אתה היית עושה?” (כנראה שאבו השראה מתוכנית הטלוויזיה בשם זה). והבעייה היא שאין שום אפשרות לדעת ועל כך בדיוק יהודים דתיים מבקשים בתפילה: “אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא…

לא קנית קוטג? שאלתי את אשתי קניתי, ענתה לי, במקרר… אני מחפש במקרר ומסתכל בכל המדף, אין שם, נחפש שוב אולי זה לא במדף הקר מחפש שוב ולא מוצא, לא נורא נסתדר בלי קוטג’… סוגר את המקרר ועל השיש ליד הצלחת רואה את הקוטג’ שהוצאתי רק דקה קודם לכן… שמות רבים לבעיות זיכרון: דימנציה, סניליות והגרמני הזה ששכחתי את שמו, אה כן אלצהיימר, וההגדרה המדויקת של הבעיה של מוד  גיבורת הספר אינה ידועה. זה גם לא כל כך משנה אלא אם אתה אוליבר סאקס, אבל למוד יש כמה בעיות גם בזכרון העבודה וגם בזיכרון לטווח ארוך. “הלו?” קול של גבר, עבה ועמום. הטלפון זה עתה הפסיק לצלצל והוא צמוד לאוזני. “שלום. מי מדבר?” אני אומרת. “פיטר מרקהם. מי מדבר איתי”? המילים ברורות עכשיו, הקול נשמע יבבני פיטר מרקהם, אני מכירה את השם. “אתה הבן של אליזבת?” אני שואלת. “לאמא שלי קוראים אליזבת. מה את רוצה?” “אה, אני התקשרתי אליך?” אני אומרת. “ברור שאת התקשרת אלי.” הוא ממלמל משהו. “לעזאזל” משהו. “מה את רוצה?” “אולי אליזבת ביקשה ממני להתקשר אליך” אני אומרת… מוד סובלת מדמנציה אבל היא זוכרת שיש בעיה עם חברתה אליזבת ושהיא לא ראתה ולא דיברה איתה זמן רב. אליזבת איננה וזה מדאיג אותה. כולם מתעלמים ממנה בגלל מצבה…