“החירשות היא המגיפה של העולם היום,” כתבה עוזיה ברשימה לעיתון, באביב 2005, ערב ההתנתקות. “לו היינו בסרט בדיוני, הייתה החירשות לובשת פני מפלצת, ואולי – פני וירוס אלים שמתפרץ ומתפשט במהירות ללא עצירה. כולנו פה חירשים זה לזה. לא מצליחים לשמוע או להקשיב. החירשות הזאת רודפת אחרינו גם בבית. כמו אחת ממכות מצרים, דם צפרדע או כינים, היא חודרת לנו מתחת לעור, מתחבאת בתנורים ובעיסות. אנחנו חיים בתוך בועות נבדלות, חסומות מפני האוויר, שמש וקולות. איזה עולם אטום.” (עמ’ 299) מאז שקראתי את ספרה הקודם של חיותה דויטש “ככה נראית גאולה” אני מחכה לספר נוסף שלה. עידן הפייסבוק איפשר לי אפילו “להציק” בנושא באופן אישי. סגנון הכתיבה. תשומת הלב לדקויות, והאריגה של סיפורים שונים אחד לתוך השני גרמו לי לחכות בקוצר רוח. ציפית שוב לספר של סיפורים קצרים אך נרמזתי שאוטוטו זה מגיע… ההמתנה השתלמה ואנו קבלנו רומן הקרוב להיות מושלם. “אם אשמע קול אחר”. שם הספר לקוח מתוך פיוט “אלה אזכרה” לזכר עשרת הרוגי המלכות בתקופת הרומאים לאחר חורבן בית שני, פיוט הנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים. מלאים של מעלה צווחים לפני ריבון העולמים את בניו נהרגים בפקודת הקיסר, ותשובתו של האלוהים חד משמעית היא: “אם אשמע קול אחר – אהפוך את העולם למים, לתהו ובהו אשית הדומיים”….
