“החירשות היא המגיפה של העולם היום,” כתבה עוזיה ברשימה לעיתון, באביב 2005, ערב ההתנתקות. “לו היינו בסרט בדיוני, הייתה החירשות לובשת פני מפלצת, ואולי – פני וירוס אלים שמתפרץ ומתפשט במהירות ללא עצירה. כולנו פה חירשים זה לזה. לא מצליחים לשמוע או להקשיב. החירשות הזאת רודפת אחרינו גם בבית. כמו אחת ממכות מצרים, דם צפרדע או כינים, היא חודרת לנו מתחת לעור, מתחבאת בתנורים ובעיסות. אנחנו חיים בתוך בועות נבדלות, חסומות מפני האוויר, שמש וקולות. איזה עולם אטום.” (עמ’ 299) מאז שקראתי את ספרה הקודם של חיותה דויטש “ככה נראית גאולה” אני מחכה לספר נוסף שלה. עידן הפייסבוק איפשר לי אפילו “להציק” בנושא באופן אישי. סגנון הכתיבה. תשומת הלב לדקויות, והאריגה של סיפורים שונים אחד לתוך השני גרמו לי לחכות בקוצר רוח. ציפית שוב לספר של סיפורים קצרים אך נרמזתי שאוטוטו זה מגיע… ההמתנה השתלמה ואנו קבלנו רומן הקרוב להיות מושלם. “אם אשמע קול אחר”. שם הספר לקוח מתוך פיוט “אלה אזכרה” לזכר עשרת הרוגי המלכות בתקופת הרומאים לאחר חורבן בית שני, פיוט הנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים. מלאים של מעלה צווחים לפני ריבון העולמים את בניו נהרגים בפקודת הקיסר, ותשובתו של האלוהים חד משמעית היא: “אם אשמע קול אחר – אהפוך את העולם למים, לתהו ובהו אשית הדומיים”….
“הגברים כל כך טיפשים!” קובעת אלקוט מפורשות מה שכל קורא מבין די מההתחלה, אולם מה גורם לאלקוט – אמריקאית – לכתוב רומן אימה גותי המתרחש דווקא באנגליה, שגרם לי לחשוב שאני קורא יצירה מוקדמת של סטיבן קינג (תיאורי הפרומו של הספר הזכירו לי מיד את הספר והסרט “היד שמנענעת את העריסה”), ועוד לצאת כך נגד המין הגברי? האם סיפור אהבה נכזב (אלקוט הייתה רווקה)? האם נפגעה מהחברה האמריקאית (שהייתה מעמדית לא פחות מהאנגלית אולם בצורה שונה)? ואיך בכלל לואיזה מיי אלקוט של נשים קטנות שכולנו (הבנים פעם אחת והבנות יותר) קראנו את “נשים קטנות” שלה כותבת כזה ספר? הופתעתי לגלות שאלקוט כתבה יותר משלושים (!) רומנים גותיים – חלקם כמו ספר זה תחת שמות בדויים – ואולי דווקא יצירתה המוכרת ביותר היא השונה? כנראה שגם לאלקוט עצמה היו כמה מסכות…. אולי צריך להחליף את המילה גברים במילה אצילים ובוודאי באותו מעמד אצילים נמוך יחסית המתואר בספר – משפחת קובנטרי – המאופיין על ידי יורש עצלן לחלוטין (וכתוצאה מכך גם משועמם עד אימה), אח צעיר שאינו היורש ואין לו כלל מה לעשות בחיים (ומחכה למינוי לקצין בצבא), ואחות צעירה בת 16 המחכה רק לצאת לחברה (שם קוד מקובל לכך שנערה הגיע לפירקה, יוצאת ומשתתפת בכל המסיבות ומחכה שמחזר – רצוי עשיר…
אם אתם שונאים כל סוג של ספויילר כולל תמונת הכריכה והכיתוב האחורי, אנא צאו עכשיו מסקירה זו. אני כמובן לא עושה ספויילרים מעבר לכריכה אחורית, אותה אני מניח שרוב האנשים קוראים לפני רכישת או השאלת הספר ושם מסופר לנו כי אובה בסך הכל רוצה למות. מבט חטוף בתמונת הכריכה, שגם היא לרוב הדבר הראשון של ספר שמסתכלים עליו ולכן קשה לקרוא לה ספויילר מראה שלל אמצעים להגשמת המטרה. הספר מתחיל כאשר אובה נמצא החנות לציוד מחשבים ומשגע את המוכר. אנחנו מבינים כי הוא זקן קפדן משועמם ונרגן, טיפוס מעצבן וקטנוני. בהרבה סקירות ראיתי את המילה אספרגר מופיעה (תוך השוואה לפרוייקט רוזי), תשכחו ממנה. לא צריך לדחוף את התסמונות הזו לכל חור. נעזוב את ההגדרות האלו לפסיכולוגים ופסיכיאטרים ונישאר בסיפור. לאחר פרק ההקדמה הספר חוזר שלושה שבועות אחורה ומתקדם בפרק המתאר את ההווה ופרק המתאר את העבר הרחוק יותר. וכך אנו נחשפים לחייו של אובה ומה שעבר עליו (כבר היו אנשים עם צרות גדולות יותר שממש לא רצו להתאבד) ועל הקשיים שלו להתאבד. זה היה יכול להיות מצחיק אחרי שבכל ניסיון לא מוצלח הוא הולך לעשות משהו אחר תוך מלמול: “היום הזה כבר ממש לא יהיה מוצלח” אולם אני נוטה להתייחס לנושאים אלו ברצינות. מה גם שלאורך כל הספר אין…
ספרה של לאה ברק הוא מעט המכיל את המרובה. ספר לא ארוך המחולק לפרקים קצרים מאד הנע באופן תזזיתי בין תל אביב של שנות החמישים עם הבתים הקטנים, כור ההיתוך, מחנות העולים והמעברות, מגיפת הפוליו, הסכם השילומים הנרקם, מתחים בין הדור הותיק לדור הצעיר, בין העיר לקיבוץ, בין מי שבאו משם לבין מי שהיו כבר כאן בין צפונה ודרומה של אירופה – כפר בפולין וסאלוניקי שביוון, ובין שתי משפחות שכמו פקעת צמר קשורות זו בזו בקשר שמתגלה בסוף הסיפור (למרות שזה לא ספר מתח ולכן גם לא קשה לעלות על הקשר מיד בהתחלה). תיאור הדמויות והסצינות הקצרות מדויק ואמין, היידיש מתערבבת לה עם הלדינו והספר מתאר היטב את אורח החיים. אולם נראה שברק ניסתה להכניס קצת יותר מדי לתוך ספר קצר. ראו את רשימת הנושאים הנזכרת למעלה. ביריעה קצרה אי אפשר לעסוק בכולם ונראה שחלקם מעט תלושים ולא מטופלים היטב, ואולי היה עדיף להשאירם מחוץ לסיפור כלל. ריבוי הדמויות והקפיצות גורם לכך שלפחות בתחילת הספר לא ממש מבינים במי עוסק כל פרק ואיך הם קשורים זה לזה, וגם לא תמיד ברור בתחילת כל פרק במי הוא עוסק. בפרקים מהעבר לא מצוינת השנה וגם העמדה שלהם על לוח זמנים ברור כמעט ואינה אפשרית. מבחינה זו העלילה מפותלת מעט מדי ואולי היה…
כמו לקוראים ישראלים רבים, גם לי שמו של פטריק מודיאנו – זוכה פרס נובל לספרות הטרי – לא אמר דבר. אולי זו סיבה לפתוח את קריאת הספר דווקא באחרית הדבר בה נגלה שאכן הקשר בין הקורא הישראלי למודיאנו נותק בסוף שנות השמונים. עד אז תורגמו יצירות רבות שלו ומאז ועד לספרנו, רק שתיים. מודיאנו כתב בצורה רציפה ושני הרומנים הנמצאים בכרך מתקשרים לרבות מיצירותיו האחרות. מתוך הסתכלות כוללת על יצירתו ניתן לצלול לשני הרומנים המופיעים בספר. המקום הוא פריז והזמן הוא באמצע שנות השישים, אך מעט לפני אירועי מרד הסטודנטנים. שמו של הרומן הראשון “בבית הקפה של הנעורים האבודים” יעורר מיידית אסוציאציות להמינגווי הדור האבוד והרומן “וזרח השמש” המתרחש גם הוא בחלקו בפריז. ואכן ניתן בקלות למצוא קווי דמיון בין שני רומנים אלו. בבית הקפה נפגשים אוסף של דמויות מעט תלושות ובוהמייניות, העוסקות בענייני עצמם ובניסיונות לייצר ספרות חדשה. במרכז הסיפור דמותה של לוקי שהפציעה בבית הקפה ונעלמה לאחר מכן. מי היא הייתה ולמה ולאן נעלמה? ארבעה מספרים שונים, כולל לוקי עצמה ינסו לתת תשובה לשאלה זו ממרחק של שנים. ברומן השני – עשבי הלילה – שגם שמו מעורר קונוטציות מסוימות בין אם למשמר הלילה של רמברנדט ובין אם לעשבים שוטים – מנסה סופר מבוגר להבין את מהות הקשר שלו…
לוסיין ברנאר לא ממש חשב שהשואה קשורה אליו בדרך כלשהי. הוא היה מה שנקרא הצרפתי המצוי. חונך מגיל צעיר לא לאהוב יהודים וגם את הגרמנים הוא לא ממש אהב. צרפתי טיפוסי למדי. לאחר שנתיים של כיבוש הוא פשוט ניסה להמשיך לחיות. אבל תנאי החיים היו קשים, עבודה בקושי יש ולוסיין מקבל הצעה שהוא חייב לסרב לה. סיוע בהסתרת יהודים – עבירה שכמובן גוררת אחריה עונש מוות. באותה נשימה הוא מקבל הצעה לתכנן מבנים של בתי חרושת שישמשו לייצור צבאי עבור הגרמנים. וכך לוסיין נאלץ לסייע ליהודים וגם לגרמנים (ומבלי שהוא אוהב אף אחד מהם). שתי פעולות אלו מסכנות את חייו. בסיוע ליהודים הוא הופך להיות מטרה של הגסטאפו ובבנייה עבור הנאצים הוא על הכוונת של המחתרת הצרפתית. חולשתו העיקרית של הספר הינה בכך שהוא מתייחס לשואה בצורה הוליוודית בנאלית משהו. כבר סקרתי בספר קץ השואה, את הצורך האמריקאי בגיבור המציל ובניצולים. והספר בנוי בצורה זו בדיוק. אמנם מופיע בו איש גסטאפו אכזר ואנשים רבים (יהודים ולא יהודים) משלמים בחייהם, אולם הקורא הממוצע יזכור דווקא את לוסיין הגיבור ואת אלו שניצלו. בהערת הסופר בסוף הספר נתקלתי במשפט שרק מחזק בעיה זו: “כאדריכל, האמנתי תמיד שהרקע המקצועי שלי עשוי לשמש בסיס מקורי לרומן מבדר ועשיר בהמצאות… הרעיון שהגיבור ינצל את הידע שלו…
משחקי היורו מציבים לאוהד הישראלי דילמה קשה. נבחרת ישראל לרוב לא עולה (אולי אולי הפעם) וקשה למצוא מדינה באירופה שרוצים לאהוד. צפו בהתלבטות ובפתרון. את הסקירה הרצינית נתחיל מיד אחרי. בכריכת הספר נתקלתי בדיוק לאחר שחזרתי מברלין. אם טרם קראתם על חוויותי משם אשמח אם תעיפו מבט. את עמודי הבטון זיהיתי כמובן והספר היה נראה לי מעניין. לא טעיתי. מדובר בספר מרתק, שובר מוסכמות, חריף ומטלטל וכמעט כל סופרלטיב שתרצו אפשר להצמיד אליו. מה יש בספר? קודם כל סיפורו האישי של אלדד בק ואיך גרמניה קשורה אליו, אבל בעיקר בחינת יחסי ישראל-גרמניה מכל הכיוונים ובחינת יחסה של גרמניה והגרמנים לנאצים ולשואה. והמסקנות? עגומות למדי. גרמניה, אחרת. אבל גרמניה אינה באמת אחרת אלא היא אחרת מהדימוי היפה והנעים שבנינו לנו בשנים האחרונות. אצלי דימוי זה היה תמיד סדוק משהו וספרו של בק לקח את הסדק והפך אותו לשבר ממשי. הגרמנים נמצאים בבעיה קשה בכל הקשור למלחמת העולם השנייה. הם גם האשמים וגם אלו שהפסידו. כל שאר עמי אירופה יכולים להאשים את הגרמנים ובכך לטשטש את פשעיהם שלהם. האוסטרים למשל עשו זאת מזמן והגדירו את עצמם כקורבנות הראשונים של הנאצים (עוד על כך אפשר לקרוא בספר האשה בזהב). שאר עמי אירופה המערבית רוחצים בניקיון כפיהם ועל מדינות מזרח אירופה בכלל אין מה…
Se preparer a la prison. Tous. ספר לא שגרתי זוקק סקירה לא שגרתית. כששאלו את חמותי מה אביה עשה התשובה הייתה:”Oh. He served thirty years in prison”. והשומע הנדהם ששאל שוב: “מה?! מה הוא עשה?” שמע שהרב שמואל וניט היה הרב היהודי בבתי הסוהר בלונדון ותמך רבות באסירים היהודים. גם פיליפ קלודל שירת שתים עשרה שנה בכלא, הוא היה מורה לספרות ועזר לאסירים להשלים לימודים ותעודת בגרות. “כל האנשים הבינוניים והמושחתים שיכולתי לפגוש במשך אחת עשרה שנים, בכלא, בעת שבאתי לשם לדבר על סִפרות שלוש פעמים בשבוע: סוהרים, אסירים, מבקרים, עובדים סוציאליים, מורים, שופטים, אנשי מִנהלה, אנשי סגל רפואי, בעלי דרגות בכירות. כן, בינוניים ומושחתים, היו שם כאלה.” האם שקשוק המפתחות הוא בכלל ספר? לספר יש התחלה אמצע וסוף. לשקשוק המפתחות אין אף אחד מאלו. אין גם עלילה או פרקים או תוכן עניינים. יש רק פסקאות קצרות המהוות אנקדוטות מחיי הכלא כפי שנחשפות למבקר מהחוץ. “הכלא שכן במנזר עתיק. בזמן מלחמת העולם השנייה כלאו בו את יהודי העיר לפני גירושם. לוחית זיכרון על החומה החיצונית ציינה את האירוע, וחלקה להם כבוד. עכשיו הוא שימש לכליאת שלוש מאות עד חמש מאות איש, בהתאם לתקופה ול”הגעות”, כפי שהיו שקראו להן. אין ספק, למקום הזה היה תמיד שימוש כלשהו.” למה לקנות ספרון כזה…
באיחור אופנתי קראתי את “פרנסוס על גלגלים” בהוצאת זיקית. סיפרו של כריסטופר מורלי מלפני כמאה שנה אכן חביב ונחמד ומהווה דוגמה טובה ליצירת באזז חיובי וקהילת קוראים סביב הוצאה. הוצאת זיקית לא משחקת לפי החוקים. את ספריה היא אינה משווקת כלל ברשתות הגדולות אלא רק בחנויות עצמאיות, מחירי הספרים אחידים ועומדים על חמישים שקלים ואפילו בשבוע הספר אין כלל הנחות (לא המנתי עד שהלכתי לדוכן להיווכח במו עיני). מי שמעוניין לחסוך יכול לרכוש עותק דיגיטלי תמורת עשרים שקלים בלבד. פרנסוס היה ספרה הראשון של ההוצאה ועד עכשיו יצאו כבר לא מעט ונראה שקהל הקוראים שמח להשתתף ברכישה ישירה מהוצאות קטנות וחיזוקן תוך כדי קבלת יצירות ספרותיות שאינן מהמוכרות ביותר. ההוצאה גם מוכרת מנויים מה שמראה שהתפתחה סביבה קהילה שמאמינה בה. מצוין. הציפיות מפרנסוס גבוהות למדי. גם העטיפה לא מגלה פרטים על הספר וזהו המשפט הראשון: “אם יש ספר אחד שכאילו נכתב במיוחד לשיפור האקלים החברתי-פוליטי והספרותי הנוכחי בישראל, הספר הזה הוא פרנסוס על גלגלים”. לאחר קריאה בספר לא נראה לי שהוא יכול לשפר במשהו את המצב החברתי-פוליטי ואלו אמירות יומרניות מדי. אבל לגבי שיפור מצב הספרות דווקא כן, כי עיקר הספר הוא על ספרים ועל אוהבי ספר ועל מי שהיה רחוק מהספרים והתחבר אליהם. את מצב הרוח הוא בוודאי ישפר…
נניח שאתם מתעוררים ולא זוכרים מה עשיתם בשנה האחרונה ונניח שהזכרונות מתחילים לצוץ והם לא כל כך נעימים. ונניח שאתם לא אדם אלא עיר שלמה ונניח שהעיר היא ברלין… התוצאה היא רומן מסקרן ומרתק המתאר התמודדות של הדור השלישי עם מעשיהם ומעשי הוריהם וסביהם. כל המתעניין בזכרון ההיסטוריה בגרמניה צריך לקרוא את הספר לא רק ישראלים עוברים לברלין. משהו בעיר הזו מושך צעירים מכל העולם. חלקם כמו איידה האטמר-היגינס (שעברה קודם ביפן הודו ושבדיה) עובדים כמדריכי טיולים לתיירים הרבים הפוקדים את העיר ושמחים לגלות שפע מדריכים בכמעט כל שפה אפשרית. זהו ספרה הראשון של האטמר-היגינס. מרגרט, גיבורת הספר, גם היא עובדת בהדרכת קבוצות תיירים, מתעוררת באמצע היער בלי שיש לה מושג איך ולמה היא הגיעה לשם ולשם מה. זה קצת מטריד את מרגרט אבל היא חוזרת לביתה וממשיכה בחייה כרגיל. לאט לאט היא שמה לב שנמחקו לה מהזיכרון מספר חודשים מהחיים ושאין לה מושג מה קרה באותו זמן. לנו כבר מתגלה רמז ראשוני לנושא הספר מאחר ומדובר בעיר גרונהוולד וזהו גם שם הרחוב בו הגיבורה גרה. “אתם רוצים להבין? אבל זה מה שצריך להבין: מוחות ידעניים לא יוכלו לפענח כאן דבר. ככל שתלמדו על המחנות כך תדעו פחות. ככל שתראו את המקום הזה יותר כך הוא ילך ויתרחק מכם. המוח…