ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

מאיר עוזיאל מוכר ככותב טורים בעיתון, חלקם סאטירים (שיפודים) חלקם על אהבה (פינת השלולית). נראה שברומן החדש שלו -“איש הישר בעיניו” הוא נתן את כל מה שיש ובשיא העוצמה. העלילה ממוקמת בשלהי תקופת השופטים, ולמעשה בסוף ימיו של שמואל הנביא, אולם לא ברור אם זו עלילה היסטורית בלבוש מודרני, או שמא, כפי שהקורא חושד לאיטו, עלילה עכשווית בלבוש ישן או אולי שילוב וערבוב מוזר כלשהו של השתיים. הספר מתאר את המהלכים המובילים להמלכת מלך בישראל, מהלכים שהתחילו במחתרת ופרצו והתעצמו עד המלכת שאול. הספר הוא שילוב של סאטירה, פארודיה, פארסה, קומדיה וגם טרגדיה, כאשר יש להניח שרוב הקוראים ידעו לאיזה כיוון חיצי הסאטירה מכוונים כבר בתחילת הסיפור, אולם גם מי שמפספס את הרמזים מגלה זאת בסופו של דבר. אבל עוזיאל אינו כותב רק סאטירה פוליטית אלא גם עצות בעניני אהבה, וברומן עצמו שזור סיפור אהבה עדין ויפה. הביטוי איש הישר בעיניו יעשה הוא בוודאי ביטוי שלילי בספר שופטים, שהוביל לפרשיות מכוערות וקשות כדוגמת פסל מיכה ובעיקר המעשה הנורא בפילגש בגבעה שהסתיים במלחמת אחים ובכמעט הכחדה של שבט בנימין, אולם דווקא אצל עוזיאל אירועים אלו נעלמו להם (או מוזכרים בצורות מרומזות), והתקופה מתוארת כ-“אלו היו ימים נפלאים…”. התורה דווקא אינה אוסרת על המלכת מלך, למעשה פרשייה שלמה בתורה עוסקת הנושא משפט…

ספר מתח בקצב גבוה המתמקד ביבשת השחורה ובעיקר במרכזה, מדינות בהן החוק משתנה לפי כיוון הרוח, מנהיגים קמים ונופלים, גורמים זרים בוחשים באוצרות המדינה, כל דאלים גבר ורוב ציבור האזרחים סובל בשקט מתוך חשש לחייו. לתוך קלחת זו נכנסת ונסה מונרו הידועה בכינוי “מייקל”. אפריקה אינה זרה לונסה כלל וחלקים מילדותה הקשה עברו עליה במדינות אלו. גם הסופרת טיילור סטיבנס, חוותה ילדות קשה כשנולדה לתך כת פנאטית ממנה ברחה רק בשנות העשרים לחייה. למרות הצפי הראשון שהשם מידענית רומזל למישהי שמבלה את ימיה ולילותיה באינטרנט ופורצת למאגרי מידע, ונסה עובדת בשיטות הישנות. מגיעה לאנשים שיש בידם את המידע ומוציאה אותו מהם. כל הדרכים אפשריות וכל הדרכים חוקיות. תיאור העלילה מופיע בצורה טובה על גב הספר, והוא נקרא במהירות, אירועים ומוקמות חולפים, כדאי להצטייד במפה של המדינות המדוברות באפריקה על מנת ולנסות להבין מעט את התיאורים הגאוגרפיים, כמצופה מעלילת מתח מסוג זה גם ישראל נזכרת בצורה עקיפה. קריאת ההערה הביוגרפית על עברה של הסופרת חשובה, שכן נראה שבספר מסתתרים אזכורים רבים לילדותה היא ובהם יצר ההישרדות המפותח שונסה פיתחה, חוסר האימון באנשים, שימוש בכל דרך אפשרית על מנת לבצע מניפולציות רגישות על אנשים, אלימות (והרבה) ועוד. אפשר להתעלם מכל אלו ולקרוא רק את הספר כמותחן, אולם החיבור בין החיים האמיתיים לחיים…

לחישת הצללים לוקח אותנו למירווח בין הונג קונג לסין. אם לפני זמן מה סקרתי את האדמה הטובה, הרי שלחישת הצללים הוא מעין ספר משלים לה, המתאר מבט עכשווי על סין הצומחת. פול לייבוביץ’ אינו מצליח להתאושש מפטירתו של ג’סטין –  בנו בן השמונה. פול לא מוצא נחמה, הנישואים שלו מתפוררים, והוא עובר לגור על אי קטן ליד הונג קונה וכמעט לא יוצא משם. אין לו כמעט חברים ומכרים. רק מכר ותיק  – צ’אנג חוקר המשטרה בשנז’ן הסמוכה וכריסטינה – ידידיה מקומית איתה הוא לא מצליח לפתח קשרי זוגיות תקינים. פעם בשנה נוסע פול למסע לויקטוריה פיק. הפסגה הגבוהה של הונג קונג. לשם הוא וג’סטין הלכו מדי שנה ובפעם האחרונה הוא נשא את ג’סטין על ידיו. בפסיגה, מפגש אקראי של פול עם אליזבת, אמריקאית בשנות העמידה, גורר אותו למערבולת מסוכנת, מול כוחות חזקים ממנו בהרבה, שסופה מי ישורנו. בנה של אליזבת נעלם, והאליזבת ובעלה דואגים ומנסים לברר פרטים. אבל הספר אינו ספר מתח. סיפור המתח הינו משני בחשיבותו לסיפור חייהם של הגיבורים. למעשה פול הוא רק אחד משלושת גיבורי הספר הראשיים והספר לוקח אותנו למסע שעברו אותם גיבורים ובפרט שני הגיבורים הסיניים שחוו את מהפכת התרבות על בשרם בדרך קשה. כל אחד מהם פנה לנתיבים שונים. אחד הוא איש עסקים אמיד…

פנסיון שטרן הינו אסופת סיפורים קצרים שנכתבה בהשראת פנסיון פרנק ברחוב הקשת ברמת גן. אותו הקימה צעירה שעלתה בעלייה השלישית, מגרמניה, עלייה שקיבלת את הכינוי עליית הייקים. מאחר וסבי וסבתי עלו גם הם באותה עלייה, אם כי לא לרמת גן, אלא למחוז הייקים, בן יהודה שטראסה – הסתקרנתי מהספר. הספר מכיל כשלושים סיפורים קצרים שכולם קשורים אחד לשני. כולם ניתנים לקריאה בודדות וכולם יוצרים רצף חביב על קורותיהם של הגיבורים – כולם בדויים. הסיפורים קלילים ונחמדים מאפשרים קריאה שקטה ולא מאמצת. לטעמי, יותר מדי סיפורים מתעסקים ברומנים ובגידות (פחות מתאים לדתיים). האווירה הייקית מורגשת בעיקר בגלל הכנסת מילים ומשפטים בגרמנית פה ושם במהלך הסיפורים ופחות באפיוני הדמויות עצמן (למעט השמות הגרמניים) פנסיון שטרן עדנה בוכמן הוצאת אעלה בתמר ישראל תשע”ד 2014 מגב הספר קצת אחרי שנות השלושים של המאה שעברה, החלו להגיע יחידים ומשפחות של יהודים גרמנים בחליפות עם עניבות פרפר, נעליים מצוחצחות וכובעי לבד לראשיהם. ירדו מן האוניה אל המזח, באוויר הלוהט והמאובק של פלשתינה-ארץ ישראל. חלקם בחרו להשתכן ברחוב הקשת ברמת גן, שם הקימה צעירה, מיוצאי גרמניה, פנסיון. לפנסיון היו מגיעים נופשים, אורחים ודיירי הרחוב הקבועים, אחרי השלאפשטונדה. לפנות ערב נפגשו כדי ליהנות מהאפפל-שטרודל מיט שלאגזאנה (קצפת) ומקפה ריחני, לשמוע את הפסנתרן מנגן מנגינות מוכרות מהבית, לשחק בקלפים…

אני לא קורא הרבה מותחנים, אבל אם כבר לקרוא מותחן אז עדיף שהוא יהיה בסגנון של “החווה”. לא ארוכים מדי (מאחר ואי אפשר לשמור על מתח לאורך מאות עמודים אלא אם אתה סטיבן קינג), פרקים קצרים ובעיקר דחף מתמיד לקרוא עוד עמוד. החווה עונה לכל התנאים. עוביו מטעה שכן האותיות גדולות וחלק מהדפים לא מלאים ולכן אורכו קצר יותר ממה שנדמה. אין בו פרקים כלל, לפחות לא ממוספרים אבל יש חלוקה ליחידות בנות שניים עד שלושה עמודים, שבכל פעם שאתה גומר יחידה כזו, אתה מסתקרן להמשיך ליחידה הקצרה, רק עוד עמוד או שניים ואז נפסיק. או שנמשיך עוד עמוד או שניים וכך הלאה עד סיום הספר. דניאל התרחק מהוריו, הם עברו לחיות את שנות הפנסיה שלהם בחווה שקטה בשוודיה, ואילו הוא מדשדש בלונדון. הקשר בינו לבין הוריו רופף. הוא רוצה לבקר אולם נבוך מהצורך להציג את בן זוגו בפניהם ומעדיף לא לבקרם. עד שיום אחד הוא מקבל טלפון נדיר מאביו המודיע לו שאמו מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. בעודו מנסה להתאושש מהבשורה המשונה ובדרכו לטוס לשוודיה הוא מקבל שיחה מאמו שהיא ברחה מבית החולים, שאביו אישפז אותה בכפייה ושהיא באה אליו ללונדון הוא חייב להאמין לה. מכאן והלאה מגיע סיפורה של האם הממוטט את כל ההבנה של דניאל על הוריו ועל…

סקירה על הספר “בריחה מן הגיהנום” מאת אלפרד וצלר. “שמי תכלת גבוהים מחייכים בזיווה של שמש אביבית, ניחוח משכר נישא באוויר, האדמה מדיפה ניחוחות, ריח ניחוח עולה מן העשב. מדי פעם בפעם חולף משב רוח קל באוושה מרגיעה, רווי בריח החם של האפרים, הדשא, השיחים והעצים הפורחים בפריחת האביב. השמים הכחולים צוחקים והשמש מחייכת לכולם, בכל מקום, אבל לא כאן. במקום ששוררת האפלה. אפלה אופפת את עיניהם ונשמתם של מאות האנשים העומדים בשורה ומאזינים לנאום שעדיין לא שמעו כמוהו, למילים הגוזלות מהם את השמים שלהם, את השדות , את כרי המרעה, את ריח האדמה, החצרות, את נשותיהם, את אחיותיהם, את ילדיהם…” אמרו להם שהדרך היחידה החוצה מאושוויץ היא דרך הארובה אבל אלפרד וצלר הוא מהבודדים שהצליח לברוח ממחנות אושוויץ-בירקנאו. רוב אלו שניסו נורו עוד לפני שהספיקו להגיע לגדר, אחרים התחשמלו עליה למוות והמעט שהצליחו לעבור אותה נתפסו כעבור זמן קצר, והוחזרו למחנה ונתלו שם. וצלר, ושותפו לבריחה – רודולף ורבה – ראו בבריחתם את האפשרות היחידה לספר לעולם החיצון מה באמת קורה באושוויץ ובירקנאו, ואיך מחנות הריכוז שנבנו לנגד עיניהם נהיו מפעל מוות משוכלל ויעיל, בו אלפי אנשים עוברים ישירות וללא שום שהיות מהרכבות, לתאי הגזים ולמשרפות. השניים ברחו עם רישומים מפורטים של המשלוחים ותוצאותיהם (כמה הגיעו במשלוח וכמה נוספו…

סקיה על הספר עדים דוממים. בעשור האחרונים, שינה מוזיאון יד ושם את פניו והמוזיאון החדש שנחנך ב-2005 מציג תפיסה שונה של זכרון השואה, זיכרון דרך חפצים שנותרו מהקורבונת ונמסרו לאוסף החפצים של המוזיאון על ידי צאצאיהם (או על ידי הניצולים עצמם). דרך החפצים מבקש המוזיאון להציג את את השואה כאוסף של סיפורי בדידים. לצורך כך נדרש המוזיאון דווקא לחפצים אישיים, חפצים שלעיתים הם חסרי משמעות מיוחדות אלא פשוט פריט אחד בלבד שנשאר – משקפיים, מטפחת, כפפות אולם הרכבתם ביחד לכדי סיפור אנושי הנגמר ברצח אכזרי בתוך ההקשר של השואה הופכים אותם למיוחדים. חפצים אחרים הם בעלי משמעות רבה יותר – כינור, ספר מתכונים שנוצר בתוך מחנה רוונסבריק על ידי האסירות ועוד. הסיפורים כוללים את תולדות האנשים ולעיתי גם את הסיפור של חיפוש והבאת החפצים לאוסף המוזיאון. נושא אחר חשוב הוא הטיפול בתורמים המוסרים את הזכרון היקר ביותר שלהם למקום אחר, והופכים אותו מזכרון פקטי למוצג החשוף לכל – תהליך פסיכולוגי מורכב ורגיש. הספר ערוך בצורה אלבומית מהודרת, דפי כרומו ומאות צילומי אנשים, חפצים ומסמכים. הספר משמש גם כזכרון לחביבה פלד-כרמלי שהיית אוצרת האוסף, וכתבה את הספר אך נפטרה זמן קצר לפני צאת הספר לאור. דרכים רבות להנצחת השואה וברור שהנהלת המוזיאון בחרה דרך שונה מהדרך בה הונצחה השואה באתר עד…

סקירה על הספר לא מפסיקים אהבה באמצע מאת ליאור אנגלמן “רעות עמדה בגבה אל הדלת, לראשה מטפחת כתומה שיצרה לעצמה מחולצה, בידיה סידור קטן עם תמונות שקיבלה מהוריה ליום הולדתה החמישי, והיא מתנועעעת כמי שעומדת בתפילה. איזו מתוקה, לחשה נועה, מנסה לשים כיסוי ראש כמו שלי… רעות לא הרגישה בהם, והמשיכה להתנדנד קדימה ואחורה ולמלמל: “אני מבטיחה ש… שאני לא יעשה אותם יותר עצובים. מבטיחה. אבל בבקשה, בבקשה, השם, שייקחו גם אותי לבית החדש שלהם”. רעות חזרה על כך שוב ושוב ובפעם השלישית נועה לא יכלה לשאת זאת עוד, היא יצאה משם והסתגרה בחדר השינה שלהם לבדה. רק בסמוך לזמן הדלקת הנרות יצאה” (עמ’ 267) לא מפסיקים אהבה באמצע ואייל אוהב את כולם. אייל אוהב את אשתו נועה. אייל אוהב את בתו רעות. אייל אוהב את ראש הישיבה בה הוא מלמד ואוהב את תלמידיו. וגם הם אוהבים אותו. לכאורה אידיליה אבל לא ממש. נהפוך הוא. רעות בת השש נולדה פגה וסובלת מבעיות שונות ואייל מרגיש אשמה על כך (למה בדיוק נדע רק באמצע הספר). לנועה ולאייל אין ילדים נוספים, מצב חריג במשפחות תורניות. לאייל יש מנהג מגונה, אובססיה של שנים, של הצצה לחיי זולתו, קריאת יומנים ופתקים אישיים מהכותל. הצצה מקרית בעבר הרחוק מייסרת אותו עד היום ותוצאותיה קשורות גם…

סקירה על הספר חיים ועוד חיים מעט קייט אטקינסון. “מה היה קורה אילו יכולנו לחיות שוב ושוב – עד שהיינו עושים את זה כמו שצריך?” – כך פותח המשפט הראשון על גב הספר ומזמין את הקורא לנסות ולפתור את השאלה התיאורטית  תוך כדי קריאה.  מבט חטוף בתוכן העניינים של הספר מראה עד כמה הוא חריג. לא רק שהעלילה לא לינארית וחוזרת בזמן קדימה ואחורה אלא  ששמות הפרקים וזמניהם מופיעים פעם אחר פעם. העלילה מתחילה בלילה מושלג בבית אנגלי, בו נולדה תינוקת מתה. אולם מיד בהמשך מתואר אותו לילה שוב  ובו התינוקת נולדה בריאה ושלמה. מכאן ועד סוף הספר אנחנו נמצאים במערבולת אפשרויות. אורסולה, גיבורת הספר, נהרגת בתאונות שונות ומשונות, אבל לאחר מכן, משהו קטן משתנה –  בשלב זה לא על ידי אורסולה – והתאונה נמנעת. בהמשך הספר אורסולה מגלה כי יש לה את היכולת למות ולהתחיל מחדש בנקודת זמן מסוימת ולשנות את ההתרחשויות. אורסולה מגלה זאת בדרך הקשה כאשר היא מתה ונולדת פעם אחר פעם עד שבסוף מוצאת מה צריך לעשות על מנת לחיות. אבל שינויי מציאות אינם דברים של מה בכך וגם עליהם יש לשלם מחיר – לפעמים כבד – שיוביל לבעיות חדשות ושוב לצורך בשינוי. צמתים חשובים בחייה של אורסולה מופיעים שוב ושוב כאשר כל פעם הדברים קורים…

סקירה על הדברים עצמם של יאיר אסולין. קיבלתי את הספר עם ההגדרה שהוא יטלטל את המיגזר. כריכת הספר יצרה הרבה ציפיות אולם גם הרבה חשדות. תארים כגון: מסחרר, סוחף, מערבולות, חיפוש גאולה הופיעו בתדירות גבוהה מדי. “אסולין מפרק את החברה הדתית לאומית למרכיביה”. ככה נכתב. כריככה כזו יוצרת דריכות, חששות, אצל חלק רצון מוגבר לקריאה ואצל חלק דווקא רצון לקריעה…. .  ההגדרה “לאומי דתי” – שיש כאלו הקוראים לה  סרוגים” –  מעצם טבעה היא הגדרה על דרך השלילה, לא חילוני ולכן דתי ולא חרדי ולכן לאומי. הגדרה זו אינה מספקת ומינעד הדעות והקולות בציבור אותו באים להגדיר רחב מאד. הרבה יותר רחב מאשר המינעד בשני המגזרים אותם הוא בא לנגד. עוד חשד עלה מגילו הצעיר של המחבר – עשרים ושבע ומתיאור עיסוקו כמלמד מחשבה. בגיל 27 אדם עדיין לא גמר ללמוד לחשוב בעצמו וללמד אחרים נראה יומרני. חיפוש קצר באינטרנט לקבלת חומר רקע נוסף, הראה את  תמונתו של המחבר עם קסקט על הראש ומקטרת בפה, כאילו רצונו לומר, דתי אבל שונה… לא תמיד נכון,  ולפעמים אפילו מסוכן לשפוט ספר לפי היוצר. יש אסכולות המחברות ביניהן לגמרי ויש אסכולות המפרידות לחלוטין. אולם הכריכה האחורית של הספר – חלון הראווה – הזמינה שפיטה זו. מגילו של המחבר, ממיקום העלילה בשנות ה-2000 ומהכנסת…