ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

חידה. הבית אשר נחרב מאת רובי נמדר היה חידה עבורי . כתב החידה הראשוני היה סקירתו המופלאה של שמוליק פאוסט במקור ראשון שנפתחה כך: “הבית אשר נחרב הוא יצירת מופת. הישג כתיבה נדיר ובשורה ספרותית של ממש.” כדאי לקרוא את הסקירה המלאה של פאוסט.  היא אחת מהמשובחות שקראתי ואודה שהיא טובה משלי. למעשה אני מנסה להתכתב איתה בסקירה זו. גם צור ארליך הוסיף ראיון עם הסופר באותו עיתון באותו יום והסקרנות הלכה וגברה. הבנתי שיש כאן חידה, סוג של אתגר, כפפה שנזרקה, ערמונים שהוצאו מהאש ויש להרימם. עם התחלת הקריאה בספר, היה ניתן להתרשם מיתר מרכיבי החידה והרמזים. החידה היא הטקסט עצמו, המחולק לפי ימים ובתארוך כפול, עברי ולועזי. הרמזים הם הדפים המלווים את סופו של כל חלק והמהווים את עלילת המשנה. דפים אלו כוללים את הטקסט של סדר העבודה בנוסחו האשכנזי – “אמיץ כח…”  אך לפעמים נכנס פנימה גם משהו מהנוסח הספרדי של “אתה כוננת”. בדפים אלו מופיע עוד סיפור בעברית תלמודית , חלק מפרקי המשנה והגמרא וגם ספר הגלגולים, יצירה מתורת הסוד. מרכיבי החידה מתבהרים, אנדרו כהן הוא גלגול נשמות של דמות קדומה מירושלים של סוף בית שני.  אבל של מי? עלילת המשנה מספרת על שכניה כהן הדיוט ואנו מתפתים להאמין שאנדרו הוא גלגולו. אולם ישנן אלגוריות רבות…

כל מי שקרא ואהב את על בלימה, חיכה שאבירם ברקאי יכתוב ספר נוסף, וספר זה אכן הגיע. הפעם מתאר ברקאי את טייסת הפנטומים 201, הידועה גם בכינויה האחת ואת פעולותיה במלחמת יום הכיפורים. הספר נע מרמת המטכ”ל ועד החייל הבודד, הטייס או הנווט. ברקאי אינו היסטוריון. למרות שערך תחקירים מקיפים, לא אחת הוא “מתפרץ” לתוך הסיפור עם הערות שנכתבות במבט לאחור. הערות אלו מופיעות בפונט שונה ונבדלות משאר הטקסט. פרטי הקרבות עצמם ידועים והחידוש העיקרי בספר הוא הסיפורים שבאים מלמטה, מתוך אנשי הטייסת עצמם. לא קל לשכנע טייסים לדבר וברקאי הצליח מעל המשוער. מספר אירועים בספר לוטים בערפל וברקאי מפרט בדיוק את הגרסאות השונות לאותו אירוע ובוחר להכריע בדרך מסוימת. גם בספר זה, ברקאי לא מהסס להצביע על אשמים. ראש אמ”ן, אלי זעירא, עמוד כצפוי בראש הנאשמים ואליו מצטרף גם בני פלד, מפקד חיל האוויר. אמנם פלד היה מהבודדים שאכן חשב שהולכת לפרוץ מלחמה, אולם ההכנות הדרושות לא נעשו.  גם בספר זה עולה התמונה על הברדק ששרר במטכ”ל בימים הראשונים ועל ההוראות הסותרות. בהקשר של חיל האוויר מדובר על הפסקת מבצע תגר – מבצע התקיפה הגדול בחזית הדרומית לטובת ביצוע מבצע דוגמן, מבצע שמטרתו חיסול סוללות הטילים בסוריה, ושנכשל כישלון חרוץ. כך יצא שחיל האוויר יצא קרח מכאן ומכאן. אולם…

אחרי שקוראים ספר אחד בסידרה, יש תמיד התלבטות לפני קריאת הספר הבא (במידה ואינו המשך ישיר). האם הוא יהיה טוב יותר? פחות טוב? דומה מדי? במקרה של סנטינל, הספר השני בקורותיו של סוכן ה- MI6 (הקודם היה מגידו) הוא עוד מאותו דבר. אהבתם את הראשון, כנראה תאהבו גם את זה. מרכיבי העלילה זהים: סוכן חשאי וסודי ביותר, אויב קשוח ורע במיוחד, עלילה מהירה ביותר ללא עיכובים הנעה בין עשרות ערים באירופה ואסיה, המון שעות טיסה, מסעדות ומלונות יוקרה, ערימה בלתי נתפסת של גופות בדרך וכמובן אשה יפה אחת (למרות שהספר פוריטני למדי – ובסגנון אליסטר מקלין, לא מבזבז זמן על רומנטיקה מיותרת). פרטי העלילה המדויקים לא תמיד ברורים אבל ניתן לתמצת אותם במשפט: “צריך לתפוס את האיש הרע לפני שמשהו נורא ואיום יקרה”. המסקנה הסופית: ז’אנר המותחנים אינו אחד מהחביבים עלי (כפי שאפשר לראות ברשימת הסקירות בצד ימין), אולם מפעם לפעם מתחשק לי לקחת ספר פשוט ולרוץ איתו במהירות. מבחינה זו הספר עונה על הציפיות. מהנה, קריא מאד, מותח במידה הסבירה, לא טומן בתוכו יותר מדי תפניות, הדברים פשוט מסתבכים עד שהם מסתדרים, תמיד בשנייה האחרונה. הספר מזכיר את עלילת הספר הקודם, אולם הפעם לא רק הכח בא לידי ביטוי, אלא גם שימוש במוח. אין צורך בקריאת הספר הראשון, חלקים…

האם ספר מתח שנכתב לפני שמונים שנה (1934) יכול להחזיק בתחילת המאה העשרים ואחת? לא בהכרח, אבל הדוור תמיד מצלצל פעמיים מאת ג’יימס קיין (שלדעתי מוכר יותר מהקולנוע) הוא ספר מתח מצוין, מלא ועשיר וכל זה במאה ועשרים עמודים, כמות שכיום מהווה רק הקדמה לספרים ארוכים וטרחנים יותר. לתרגום המחודש בהוצאת מעריב מצורפת אחרית דבר מרתקת הסוקרת את התקופה בספרות האמריקאית. תקופת השפל והנדודים בה איש לא חייב לאיש כלום ובה נווד המסתובב בכל רחבי ארצות הברית, מגיע לפונדק, מתאהב באשתו של בעל הפונדק וביחד הם זוממים תוכנית רצחנית. גם מי שראה את הסרט יהנה מאד מהספר ומהתרגום המשמר את רוח התקופה והיצירה המקורית. הספר מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בניו-יורק, אולם המוטיב של זר המגיע למקום כלשהו ומתאהב באשת מעסיקו הינו מוטיב ישן נושן. בצירוף מקרים נדיר, יום לפני שקראתי את הספר, שמעתי סיפור זהה במדויק בעיר פרייבורג שבגרמניה מלפני כשש מאות שנה, זהה לחלוטין. גם שם וגם פה הצדק הגיע באיחור רב, אולם נעשה. לקוראים הבקיאים יותר, הספר מציע מבט נוקב אל החברה האמריקאית. ממרחק של כמאה שנה מומלץ מאד לחזור לספרי התקופה ההיא: גטסבי הגדול, הנץ ממלטה ועוד ולחפש בהם מתחת לסיפור החיצוני את תיאור הרקבוביות של החברה האמריקאית בתקופה ההיא. הדוור תמיד מצלצל פעמים ג’יימס קיין…

הספר הזה יגרום לכם, ולא משנה מינכם, גילכם ומשקלכם, להוריד את הנעליים ולהתחיל לרוץ. שיגעון הריצה נהייה הטרנד העולמי החדש. אני מכיר אישית, אנשים רבים שהשילו עשרות קילוגרמים והמירו אותם במרתונים וטריאתלונים. אין עיר גדולה בעולם שאין לה מרתון ואין עיר קטנה בישראל שאין לה מרוץ של לפחות עשרה קילומטרים. ובמירוצים אלו משתתפים מאות ואלפים, רובם לא מנסים להיות הראשונים, הניצחון עבורם הוא סיום המירוץ עצמו וההרגשה הטובה מהריצה. בתור מישהו שמתמחה בננו-ריצה למרחקים זעומים במיוחד, ושאת קבוע פלאנק קבעו לפי המרחק שהוא מסוגל לרוץ בלי להתעייף, קראתי את הספר ללא הפסקה, או בנשימה אחת. אמנם חלקו נראה כמעין הטפה דתית, על האדם שרק נועד לריצה, על יתרונות הריצה היחפה, ועל אומניות שהולכות ונעלמות מהעולם (ציד בריצת התמדה אחרי הטרף), אבל מאז צאתו הוא הפך לספר קאלט, עשרות ספרים, מאות אתרים ואלפי רצים חדשים קוראים אותו והוא מכה גלים בכל מקום שאליו הוא מגיע בהכרזה המשיחית שלו: נולדנו לרוץ. ולמה לא בעצם? לכך אפשר למצוא דווקא הרבה סיבות. האדם נולד חסר ישע, בניגוד לחיות אחרות שהולכות ורצות תוך שעות. האדם רץ רק על שתי רגליים, על ארבע הרבה יותר קל לרוץ, לאדם מסת שרירים נמוכה יחסית (בהשוואה לפרימטים אחרים), אולם בפועל מסתבר שהאדם החלש והאיטי, מיטיב בריצות ארוכות, אולי לא…

אוצרי הגלריה הלאומית האוסטרית היו בבעיה קשה. הייתה להם תמונה מצוינת ויפה שהצליחו לשים עליה יד. תמונה של גוסטב קלימט, תמונה שהם ממש רצו להציג אותה בלב המוזיאון. אבל מושא התמונה הייתה אדלה בלוך-באואר, ולהודות שביצירת מופת מופיע דיוקן של יהודיה היה בלתי אפשרי, עלבון חמור להיטלר ולגזע הארי העליון, ובכלל איך יהודיה יכולה להיות יפה כל כך ואצילית כל כך? לא חשבו הרבה ופשוט קראו לתמונה “האשה בזהב” ומחקו את אדלה בלוך-באואר מההיסטוריה. הספר האשה בזהב, הוא למעשה שלושה סיפורים שונים הכרוכים להם יחד. הסיפור הראשון, הוא הסיפור על גוסטב קלימט, על אדלה בלוך ובעלה פרדיננד באואר, ועל וינה שלאחר נפילת הקיסרות ועד האנשלוס. אוסטריה של כסף ישן וכסף חדש, על יהודים ישנים ויהודים חדשים, על גויים ששנאו יהודים בדיוק או יותר ממה שצריך, על אהבות ורומנים אוסרים ועל התשוקה הגדולה לאומנות באשר היא. הסיפור השני הוא הסיפור של השואה, דרך עיניה של משפחת בלוך-באואר. אדלה כבר לא הייתה בחיים, בעלה פרדיננד הצליח בקושי לברוח לשוויץ. ילדים לא היו להם, אחיניתה התחתנה רק עשרה ימים לפני האנשלוס, וגיסה וגיסתה ברחו לצ’כוסלובקיה שם השיגו אותם בתחילה הנאצים ואחר כך הקומונוסיטים. אותם דמויות שהיו פעם חברים היפנו להם כעת עורף, לא היה אפשר לבטוח באיש, ועסקאות אפלות נדרשו להבטחת החיים, עסקאות…

לדון טילמן יש חיים מסודרים מאד. הוא עובד כחוקר באוניברסיטה, זמני היום שלו מסודרים על הדקה, הוא אוכל את אותו אוכל לפי תפריט שבועי שאינו משתנה אף פעם. זה חוסך המון זמן, המוכר בחנות יודע בדיוק מה לתת לו ומכין את החבילה מראש, וגם זמני ההכנה ידועים וקבועים. המצרכים הכלליים הדרושים תמיד במקרר. אין אוכל מיותר ושום דבר טוב לא נזרק לפח. דון מתקרב כבר לגיל ארבעים ומעולם לא היה לו קשר רציני עם אישה. תמיד אחרי פגישה אחת הוא החליט שאין התאמה. על מנת למנוע בזבוזי זמן כאלו מחליט דון להכין שאלון סינון. רק מועמדת שתעבור אותו תיחשב כזו ששווה להשקיע את הזמן לפגישה איתה. השאלון נוקשה ביותר, וגם ארוך, כשישה עשר עמודים ורוב הנשים נכשלות בו מיד על שאלות שונות כדוגמת הרגלי העישון והשתייה שלהן (לא מעשנת, אלכוהול במידה). גם חברים עוזרים לדון ולחדרו באוניברסיטה נכנסת רוזי אותה ממהר דון להזמין למסעדה מתוך ההנחה שחברו שלח אותה אליו לאחר שעברה את השאלון. דון מגלה מייד כי רוזי אינה מתאימה לפרוייקט הרעייה אבל לרוזי יש בעייה אחרת, שדון כמומחה לגנטיקה יכול לפתור, והקשר נמשך ואז יוצרת עם דון קשר מישהי שענתה באופן מושלם על השאלון ומפה העניינים מסתבכים. ועוד משהו, בכריכת הספר מתואר שדון אולי לוקה בתסמונת אספרגר, גם…

הקובץ הורים ללא סוף מביא בגוף ראשון, אסופת כתבים בה הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, כותבים ומתארים את חייהם. הספר משרת גם את קבוצת ההורים לילדים המיוחדים, שידעו שהם לא לבד, שיש עוד אנשים בסיטואציה שלהם וגם ואולי בעיקר, את ההורים לילדים רגילים, שלעיתים לא יודעים איך להתייחס לילד חריג ושונה הנמצא במשפחה, בשכונה או אצל עמיתים לעבודה. הסיפורים בספר אינם כתובים בצורה אחידה והדבר נותן לקובץ ייחוד ועומק נוספים. כל הורה כותב מנקודת המבט שלו. ייתכן והורים לילדים עם בעיות שונות יחשבו שהלוואי והבעיות המתוארות בספר היו הבעיות שלהם, ושאצלם המצב גרוע בהרבה. אבל לשאר ההורים, הספר מהווה חלון הצצה מיוחד ומרגש לעולם שלשמחתם הם לא צריכים להיות חשופים אליו כל יום כל היום ולכל החיים. אין בספר עצות או הדרכות אלא אנקדוטות קצרות וחשיפת רגשות. הספר אכן מרגש ונותן חומר למחשבה על היחס שלנו לשונה ולחריג, על דעות קדומות ועל אנשים שהם גיבורים בעל כורחם. הספר מומלץ  וחשוב וכדאי כמעט לכל אחד, ובפרט לאלו שבסביבתם הקרובה יש משפחה עם ילד מיוחד, לעיין בו. התגובות למשפחה עם ילד מיוחד יכולות להיות התרחקות (גם הדדית), ניתוק קשרים בין משפחה וחברים (שוב, לעיתים דו כיווני, אלו מתביישים בילד המיוחד שלהם, כאילו שמישהו אשם או תיכנן שזה מה שיקרה, ואלו לא יודעים…

סודו של הרבי הינו ביוגרפיה נוספת על הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו”ר השביעי של חסידות חב”ד, הרבי מלובביץ, או כפי שמופיע לרוב בספר (וגם בקרב חסידיו) פשוט “הרבי”. מה פירוש נוספת? לפני כשנה יצאה ביוגרפיה אחרת וגם לפניה יצאו. מדוע יש צורך בכל כך הרבה ביוגרפיות? ייתכן כי העבודות אינן תלויות אבל בעיקר נקודת המוצא והשקפתו של הסופר, משפיעות מאד על הביוגרפיה והוכפות גם אותה לסוביקטיבית. אין לנו אלא לפנות לדבריו של הררי עצמו בהקדמתו לספר בו הוא טוען שרצה ליצור ביוגרפיה מאוזנת יותר: לא הגיוגרפיה מבית המדרש החסידי מחד וגם לא ביקורתיות יותר מהצד האקדמי מאידך, אולם כבר בחירת הכינוי הרבי מעידה שהררי משייך את עצמו קרוב יותר לחסידים מאשר למבקרים. בספר עצמו מתוארים חיי הרבי מלובביץ מעדויות, אגרות, מכתבים וראיונות מילדותו דרך התחנות השונות שעבר בחייו, תוך נסיון להבין את סוד המשיכה העצום שלו ושל התנועה. הספר מענין, אפילו מענין מאד ומכיל עובדות רבות, ציטטות וכן מעט על הגות חב”ד, אולם לא בטוח שהוא מפענח את סוד ההצלחה של התנועה. במיוחד לא לאחר מותו של הרב, מבלי שהשאיר לו יורש, פעולה שהייתה אמורה לגרום להתנוונות ולהדלדלות של החסידות. כפי שעיננו רואות, לפחות בעשרים השנה האחרונות, קורה בדיוק ההיפך מכך. כאשר כמה ספרים עוסקים באותו נושא, יש לבצע השוואה…

כשהייתי בשבוע הספר, שמעתי מישהי מבקשת את הספר מגידו וממש כמה ימים אחר כך נחו עיני על הספר בספריה הציבורית. מאחר ואני לא מאמין בצירופי מקרים, הרמתי את הספר ולקחתי לקריאה (הערה: זה ממש לא צירוף מקרים, מאחר ובשבוע הספר שמעתי שמות של עשרות ספרים וגם על המדף בספריה של הספרים החדשים/מומלצים  יש כמה עשרות ספרים, הסיכוי ששם של ספר ששמעתי יופיע באותו מדף גבוה מאד, והתוחלת של מספר הספרים היא גבוהה מאחד – עד כאן 60 מילים על סטטיסטיקה). מגידו הוא שם הקוד של הטררוריסט המסוכן ביותר בתבל, כזה שלא יהסס לבצע פיגועים בכל מקום בעולם. משאביו כמעט בלתי מוגבלים, איש אינו יודע מי הוא, והוא בר מתכנן את המגה-פיגוע הבא, שיהיה יצירת המופת הגדולה שלו. רק איש אחד יכול לעצור אותו וזהו ויל ק’וצרן, סוכן בריטי, מעין ג’יימס בונד, שעבר הכשרה מיוחדת במינה, הכשרה שאם לא מתים בה, מתמנים לתפקיד. יש רק אחד כמוהו וזהותו ידועה  למפקד שלו ולראש הממשלה הבריטי. ויל מקבל משימות, לא פקודות, והוא בוחר בעצמו איך למלא את המשימה. הוא מחלק את העולם בצורה ברורה לרעים וטובים, וגם הוא כמגידו, מיומן ביותר ולא מפחד למות. קרב מוחות כזה, בין שני אנשים הלועגים למוות, שבמהרה מסתבר שיש לו גם רקע אישי, הופך למירוץ מטורף המתחיל…