סקירה על הספר שני פשעים. כשקיבלתי את הספר שבכותרת שלו יש את המילה שניים והוא מקסיקני, נתקעה לי בראש המנגינה של “שיר מוסר השכל” במשך כמה ימים טובים. לאחר שהגעתי לסוף הספר הבנתי שכנראה לא לחינם עוסק השיר במכסקינים. שני פשעים – תרגום חדש לספר ותיק של סופר ידוע בארצו, נותן בדיוק את מה שכתוב על הכריכה “קלאסיקה מקסיקנית פרועה וחושנית”. והנה המעט שיש לי להוסיף ולאחר מכן תוכלו להתרשם מהפרק הראשון של הספר. הספר מסופר משתי נקודות מבט, של מרקוס, הבורח מאימת החוק אל דודו העשיר, מנסה להונות אותו בסכומים קטנים, מפתח יחסים עם קרובות משפחה רחוקות – זאת כמובן על אף שהוא כמעט נשוי – ומעורר חששות בקרב כל שאר הדודנים בנוגע לחלוקה עתידית של כספי הדוד – חשדות שמכניסים את כל המעורבים למערבולות של קינאה ושינאה. מרקוס שהיגע לדוד עם סכום עלוב של 61 פזו, מקבל מיד הזדמנות לברוח עם 1000 פזו, ולאחר מכן עם 10,000 פזו ובסופו של דבר אפילו עם 50,000 פזו. סכום זה כבר מספק את מרקוס והוא מוכן לעזוב, אבל העלילה מסתבכת… בנקודה זו, באמצע הספר משתנה נקודת המבט לדון פפה – הרוקח המקומי. דון פפה, רוקח משועמם שמספר את חלקו בסגנון הבלש האפל – הפילם נואר. ואם מעורב בלש בסיפור הרי שיש עוד…
ואז היא ראתה את הגל. אוי אלוהים הים מתקרב… נמלטנו לכיוון שביל הכניסה שבחזית המלון…הג’יפ הזה חיכה לנו… רצנו אליו… ואז הג’יפ נסע בתוך מים…. תפסיק לילל, חשבתי, שתוק כבר. ניצלת רק כי אתה שמן. בגלל זה אתה לא מת. לוויק ולמאלי לא היה סיכוי. שתוק כבר וזהו… משהו קדח במצחי. בבוקר המחרת הזעיקה דודתי רופא. קצת חסר טעם, הרהרתי, בקרוב אתאבד… בקרוב, בקרוב מאד אני צריכה להתאבד… הקריאה בספר “גל” קשה ואינה פשוטה. הספר מזכיר לנו עד כמה החיים שבריריים ואיך ברגע אחד אפשר לאבד הכל. סונאלי דרניאגלה נסעה עם בעלה וילדיה לבקר את הוריה בסרי לנקה בחג המולד, אולם האידיליה המשפחתית הפכה לאסון נורא, כאשר גל הצונאמי היכה בהם והרג את כל משפחתה: אביה ואימה, בעלה ושני ילדים הקטנים. בספרה גל, דרניאגלה כותבת בצורה כנה וחשופה על רגשותיה, בצורה המשאירה בקורא עצב עמוק אך עם זאת הערכה רבה על האומץ הנדרש לחשיפה כזו. סונאלי מודה בפה מלא ברגשות האובדניים שתקפו אותו לא אחת ובכך שהיא הייתה צריכה שמירה והשגחה צמודה זמן רב. סונאלי גם מודה בהתמכרות לטיפה המרה – “תְּנוּ-שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ” , כדבר המנחם היחידי בשעות הקשות, אבל היא יצאה מהתמכרות זו. שאלות רבות העסיקו אותה והרצונות האובדניים והאלכוהול פינו את עצמם למחשבות האם היא…
את פרט הטריוויה שאדמונד הילארי היה הראשון שהגיע לאוורסט, ידעתי כבר מגיל צעיר. קצת מאוחר יותר כבר הקפידו להגיד שהילארי וטנזניג נורגיי הגיעו ראשונים. אבל האם שניים בלבד יכולים לטפס לאוורסט? כיום כן (למרות שאין סיכוי שזה יקרה בפועל – ראו בהמשך),אולם בשנת 1953, שנים ספורות לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נותר האוורסט פיסגה אחת שיש לכבוש. המלחמה הקרה כבר נהייתה חמה בגיזרת קוריאה, והאימפריה הבריטית הייתה צריכה עוד נצחון אחד בתהליך גסיסתה שכבר החל והיה בלתי ניתן לעצירה, מרוץ החלל טרם נפתח, זה יקרה רק ב-1957 ופסגות ההימאליה היו יעד נכסף. לאחר מספר כשלונות, ארגנו הבריטים משלחת ענקית עם מטרה ברורה, להגיע לפיסגה. הספר אוורסט 1953, מספר את סיפורה של המשלחת, והוא פותח כמה שנים קודם לכן בנסיונות הקודמים לטפס על ההר. אי אפשר לטפס כל כך גבוה בפעם אחת, כל משלחת מצליחה להגיע מעט יותר גבוה, וסוללת את הדרך לבאות אחריה. הרבה אחוות מטפסים, המלווה בתחרות ובקינאה. רק אחד יכול להיות הראשון על הפיסגה, ומי לא רוצה להיות הראשון? לא פלא שההחלטות מי יצא, עם מי ומתי, לוו בהרבה מתחים ופוליטיקה פנימית, והספר דן בהם בחלקו הראשון. חלקו השני והעיקרי הוא סיפור המשלחת עצמה, עשרות אנשים, מאות סבלים וכמעט 9 טון של ציוד, והכל בשביל ששני אנשים יוכלו…
עלמה צעירה עוברת לעיר הגדולה. לכאורה סיפור בנאלי אבל כשהנערה היא דוריס, העיר הגדולה היא ברלין והשנה היא 1932, מתקבל רומן מסקרן ביותר. דוריס, שחולמת להפוך לכוכבת קולנוע, היא משל לגרמניה כולה: כלפי חוץ משי יקר ואיכותי, אך מי שמביט מקרוב מגלה שהוא מזויף. אין תיאור טוב מכך לרפובליקת ויימאר הרקובה ברגעי גסיסתה האחרונים, רגעים המתוארים בצורה חדה כל כך בספר. דוריס אמנם מעידה על עצמה מתארת שהיא בורה בעניני פוליטיקה,אולם אבחנותיה חדות, והביקורת על החברה הגרמנית מהדהדת. זוהי חברה הטורחת להיראות הגונה כלפי חוץ אך ריקה מבפנים, חברה שבה שולטת תרבות צריכה וההדוניזם חוגג. הכל מותר -בעת הזאת לגנוב לנצל ולשקר, כל עוד לא נתפסים. הברומן מותח ביקורת על האנטישמיות ששררה בגרמניה בשנים ההן, ומציג גם מניפסט פמיניסטי המקדים את זמנו. המשטר הנאצי הרגיש לא בנוח עם הספר, שיצא ערב עלייתו של היטלר לשלטון – והוא הוחרם ונאסר להפצה. הסופרת נאלצה לברוח לארצות אחרות. קשה שלא לאהוב את דוריס, הגיבורה התמימה המתייסרת על מעשיה, ומנסה בגמלוניות מרובת חן להיות טובה. ראוי לציון התרגום המשובח של חנן אלשטיין ואחרית הדבר המרתקת שהוסיף לספר הרלוונטי גם לימינו. עד כאן הסקירה כפי שהתפרסמה במגזין מוצ”ש. מאחר וכאן אפשר להרחיב מעט נוסיף כי לאנשים רבים – ואני ביניהם – יש קושי מסוים לקרוא…
“לו היו לאלוהים חלונות, מזמן היו מנפצים את זגוגיותיו!” במבט חד, נוקב, מתריס, אירוני אך עם המון הומור ואופטימיות ברגעים הקשים, מתאר גיבור הספר יצחק יעקב בלומנפלד את קורותיו במאה התשע עשרה. אבל קורותיו של בלומנפלד הם קורותיה של יהדות מזרח אירופה כולה. יהודים פשוטים שמצאו את עצמם כנתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית ואז כפולנים ואחר כך בברית המועצות, ואז חסרי אזרחות בשטחים המסופחים לרייך השלישי, במחנות עבודה, ריכוז והשמדה ובגלות בסיביר. גיבור הספר, נקלע לכל התרחשות בעל כורחו ומכוח הגורל או רצון האל, ומצליח בכל סיטואציה לשרוד כנגד כל הסיכויים. מחיים שלווים בכפר קטן – קולודץ – והתמחות בעסק המשפחתי שנשא את השם המחייב והבלתי מושג “מוד פריזיאן” דרך אימונים לצבא האוסטרו-הונגרי, מעבר לרשות פולין, סיפוח לברית המועצות מכח הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב, הגלייה למחנה עבודה בגרמניה לאחר קריסת אותם הסכמים, שילוח לכלא ולמחנה השמדה ואז כשהשחרור כבר הגיע – הגליה לסיביר על עבירות שכמובן לא בוצעו. ובכל זה – וכשהוא על סף המוות פעם אחר פעם, לא מאבד גיבור ספרנו, גיבור פיקטיבי, אבל אמיתי – כי בודאי יש מישהו שעבר את כל התלאות האלו ועוד רבים אחרים שניספו במהלכן – את ההומר השופע שלו ואת שמחת ורצון החיים. ההומור הוא חלק מרכזי בספר, ונראה שכל ספר הבדיחות של אלתר דרויאנוב מוכל בתוכו….
בכל שבת ללא יוצא מן הכלל היה מתקיים סדר היום הבא: 7:30-9:30 תפילת שחרית, לאחר מכן קידוש וארוחת בוקר ייקית כולל איאקלה (סלט ביצים) וקרטופלסלט ולאחר מכן הולכים לגם החיות העירוני ברחוב שלמה המלך פינת הדסה, שהיה ממוקם כמאה מטרים מביתי. הכניסהבשבת לגן החיות היתה בחינם ופחות או יותר כל תל אביב הסתובבה שם בין הכלובים. את כל שאריות החלה לקחנו וחילקנו לחיות בהנאה מרובה. לרוב הלכנו ישר לכלוב הפילים (להם היה צריך להביא חלות שלמות שנעלמו תוך שניות). גן החיות היה חלק בלתי נפרד מילדותי עד שלמרבה הצער (ולשמחת השכנים הקרובים שסבלו קשות מרעשים וריחות) הוא נסגר בשנת 1980 וכל החיות הועברו לסאפרי ברמת גן. והנה בספר “אריות ברחוב הירקון” גיליתי את סיפור הקמתו של גן החיות בתל-אביב שהתחיל כפרוייקט פרטי של הרב מרדכי שורנשטיין מי שכיהן כרב הראשי של קופנהגן והחליט בשנת 1935 לעלות לארץ. הוא פתח חנות בשינקין אולם כולם באו רק לצפות ולא לקנות וכך החל לגבות דמי כניסה והפך את החנות למעין גן חיות שלאחר מכן עבר לביתו ברחוב הירקון 63. שדרוג רציני קיבל הגן כשהרב נסע למצרים והצליח בצורה לא ברורה לרכוש זוג אריות צעירים שזכו לכינויים גיבור ותמר. גדילת הגן ותלונות השכנים גרמו לעיריה להחליט על בניית גן חיות עירוני ברחוב הדסה (הרחוב…
הספר “אם מישהו ידע” הוא ספרה הראשון של שרית מזרחי (הנה סקירה על הספר השני – מי שעומד מאחורי). פרשה מסתורית מהעבר שכן המעורבים בה רוצים (אך לא ממש יכולים) לשכוח, צצה ועולה וכל מי שהיה קשור אליה נמצא בסכנת חיים. את רוב הפרטים מקבלים מיד בהתחלה ולכן אפשר לגלותם כאן (אפשר לקרוא את כולם בפרק הראשון מהספר, קישור בסוף הסקירה). חמש עשרה שנה לפני עלילת הסיפור נרצח מדריך בפנימיה לילדים. יש חשודה שהודתה במעשה, אולם לנו ברור כי היא אינה אשמה. עכשיו היא משתחררת מהכלא ומשום מקום מתחיל מסע נקמה מטורף. אנשים נהרגים, אחרים בורחים ונעלמים, המשטרה חושדת באנשים הלא נכונים והבלאגן גדול. גיבורת הסיפור היא שירה, ששהתה בעבר בפנימיה, אין לה מושג מי הם הוריה ונראה שהיא הצליחה למצוא לעצמה חיים חדשים, להתחתן וללדת ילדים. על מנת להגן על משפחתה היא מנסה לברוח מתוך מחשבה שאכן כל מה שקרה לה היה טוב מדי וזמן התשלום הגיע. גיבורה אחרת היא חוקרת המשטרה ריקי אלימלך, שמקבלת את תיקי החקירה ונוקטת כמה יוזמות מפתיעות. חלקה השלישי של העלילה עוסק ביובל, בעלה המופתע של שירה שלא מבין איך ולמה אשתו נעלמה. פרט לסיפור המתח המוצלח, הספר עוסק בנושאים של האלימות המתגלגלת, של אירועים מהעבר שאי אפשר להדחיק מאחר ומתישהו הם ישבו, של…
בי בראנש (אם אתם רוצים לדעת מה השם המלא, תקראו את הספר), סיימה את המחצית הראשונה של שנת הלימודים עם תעודה מצוינת במיוחד. הפרס שבי, בת ה15 רוצה הוא טיול משפחתי לאנטארקטיקה. לא לקוטב הדרומי, לשם מגיעים רק מדענים, אלא לחצי האי האנטרקטי, לאיפה שתיירים באים ורואים פינגווינים. הוריה של בי לא ממש מתלהבים מהרעיון אבל הבטחות אלו הבטחות. מיהם הוריה של בי? אלגין בראנש, מנהל מחלקה חשובה מאד במיקרוסופט. עובד על פרוייקט חדשני. ההרצאה שלו ב-TED היא הרביעית הנצפית ביותר. ברנדט פקוס – ארכיטקטית לשעבר, זכתה בפרס יוקרתי ומאז נעלמה. איפה גרה משפחת בראנש – פחות או יותר בחורבה הגדולה ביותר בסיאטל. אמנם כסף לא חסר, אבל ברנדט, האדריכלית אוהבת ליצור, להשתמש בחומרים קיימים ולא לבזבז כלום. הבית שלהם היה אמור להיות הפרויקט השלישי שלה. בנסיבות משונות ואפילו טרגיות, שתתודעו אליהן בספר, שני הבתים הקודמים לא שרדו. אבל כאשר הזוג בראנש עברה לסיאטל, התגלו בעיות פוריות. ברנדט עברה הפלות רבות וגם בי נולדה עם מומים בלב שדרשו ניתוחים רבים במשך שנים. פרוייקט הבית נזנח והבית פשוט מתפרק. הספר עצמו מצחיק משעשע וגם קצת עצוב. הוא כתוב בצורה של פתקים, מכתבים, אימיילים, מזכרים. מפעם לפעם מבליח קולה המרענן של בי (שאנו מבינים שהיא זו שכתבה את הספר על סמך כל…
“כל התקוות שלנו, ההישגים של אלה שהיו לפנינו, מה שהעולם יכול להיות. זאת המורשת שלנו…. והדברים הרעים שאי אפשר לעצור, הטעויות שהביאו אותנו לכאן, זה העבר.” – מה החובה הראשונה שלך לממגורה? לשמור על הסדר. – על מה אתה מגן מעל הכל? חיים ומורשת. – מה נדרש כדי להגן על הדברים האלה היקרים כל כך ללבנו? נדרש קורבן… בעולם עתידני, לאחר אסון, אי אפשר לחיות בחוץ. האויר רעיל ומלוכלך. בני האדם חיים בממגורה עמוקה. 144 קומות מתחת לאדמה. בקומה העליונה, חיישנים המצלמים את הנוף בחוץ, בקומה ה-34 מחלקת הטכנולוגיה ולמטה למטה, המחלקה הטכנית והמכנית. ובאמצע? הכל – טיהור מים, חוות הידרופוניות, בתי ספר, בתי חולים. עיר שלמה בתוך האדמה. אי אפשר לצאת. המחסור תמידי ומייאש. אין כמעט חיות מחמד ואחזקה שלהם דורשת אישור. אי אפשר לנהל מערכת יחסים, היא צריכה להיות מוסדרת ומאושרת על ידי השלטונות. אי אפשר להתרבות. בכל אשה מותקן התקן קבוע למניעת הריון. מפעם לפעם אפשר להירשם להגרלה והזוג שיזכה בו יכול לנסות במשך שנה להביא צאצא לעולם. אם לא הצליחו, הזכות עוברת לזוג אחר. רוב האנשים מצליחים לחיות ולהסתדר גם אם בקושי רב.אבל האנשים מיואשים ולפעמים רוצים לצאת ומי שרוצה לצאת, נגזר דינו. הוא יוצא. גם עבריינים נידונים ליציאה. הזכות היחידה שיש ביציאה היא ראיית העולם…
הרולד, החי בקצה הדרומי מערבי של אנגליה, מקבל מכתב מקוויני, אישה שעבדה איתו ועשתה מעשה טוב למענו לפני שנים רבות. במכתב היא מספרת לו שהיא גוססת מסרטן ושרצתה להיפרד ממנו. הרולד מנסח מכתב תשובה והולך לשלוח אותו בתיבת הדואר הסמוכה, אולם הוא מרגיש ששליחת המכתב אינה מספיקה והולך עוד קצת עד לסניף הדואר. גם שם הוא עדיין לא בטוח מה לעשות ולכן ממשיך לעיירה ליד. וכך בסופו של דבר מחליט הרולד לצאת למסע רגלי עד העיירה בריק הממוקמת בקצה הצפון מזרחי של אנגליה, ממש על גבול סקוטלנד. משימה לא פשוטה כלל. המרחק הוא כאלף קילומטרים וכפי שמורין, אשתו של הרולד, אומרת – הוא מעולם לא הלך יותר מאשר מדלת הבית לדלת המכונית. הספר הזה אכן מקיים את דברי הפתגם – גם מסע של אלף מיל מתחיל מצעד אחד. סיפור מסע הוא סיפור שיכול בקלות להדרדרד לקלישאה. בכל רגע אפשר לפגוש דמויות ססגוניות ומשונות. אין צורך להסביר מאיפה הן באו ולאן אין הולכות ומרחב הפתרונות לבעיות שצצות בסיפור גדול. ואכן הרולד פוגש דמויות כאלו. כל פרק הוא למעשה תיאור של מפגש בין הרולד או מורין לדמות אחרת. אבל כדי להיות סיפור מסע טוב, דמויות אקראיות אינן מספיקות. ואכן בספר זה עיקר הסיפור הוא המסע שעוברים הגיבורים – הרולד הצועד ומורין הנשארת…