ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

ברומן המסופר בגוף ראשון אנו פוגשים בחורה צעירה, שמה יוודע לנו רק באקראי באמצע הסיפור, ולאחר שאני חשבתי שכבר לא נדע אותו, שמתעקשת לעשות, בצלילות דעת ובהכרה מלאה את כל הטעויות האפשריות בכמה תחומים אולם במיוחד בתחום הרומנטי. לאחר שהצליחה איכשהו להיחלץ מהוריה המדכאים למדי, היא מתאהבת בגבר נשוי, מבוגר ממנה בהרבה שנמצא ברגע של חולשה, כאשר כולם – הוא, היא, סביבתה הקרובה והקוראים יודעים שאין שום סיכוי שהוא יתגרש בשבילה. גם לא כאשר היא הרה ויולדת. טוב בשלב זה הבנתי שהזדהות ואמפתיה מרובים כלפיה כבר לא יהיו לי, גם לא כלפי הגבר, שבכל זאת אחראי למעשיו והתכחשות מוחלטת לתינוק שנולד גם היא מכעיסה, אולם מעט אמפתיה חזרה כאשר היא נאלצת לגור עם הוריה, לשמוע את ההאשמות שלהם כל היום, לתת לאמא שלה להשתלט על התינוק ועל החיים, אולם גם אמפתיה זו נגמרה כאשר לא רק שטעויות נעשות, אלא הן כלל לא טעויות, סתם התנהגות מופקרת כאשר לה כלל לא איכפת על המחירים שאחרים יידרשו לשלם בגינם, וזאת תוך כדי המשכת החלומות על הגבר ההוא שעוד יחזור אליה על ארבע מה שלעולם לא יקרה. אבל אהדה/אמפתיה כלפי הגיבורה הראשית אינה דרישה הכרחית לספר טוב, ומצאתי בספר עניין והנאה תוך כדי הכעסים על הגיבורה. כמובן שספרות אינה אמורה כלל לייצג מציאות…

ספרו החדש של פרופסור אביגדור שנאן עוסק בהפטרות לפרשות השבוע השונות. אפתח בכך שבכל הקשור לסקירה זו אני נוגע בדבר. נושא ההפטרות קרוב לליבי, ובעצמי כתבתי ספר על ההפטרות. יתרה מכך, בזמנו שלחתי לפרופסור שנאן את כתב היד והוא כתב עליו דברי שבח שחיממו את ליבי והבאתי בגב ספרh. אפילו שמו של הספר כמעט זהה לכותרת המשנה של ספרי “הפטרה לעניין – מסע בעקבות הנביאים“. במילי דבדיחותא, בני הציע לי שאכתוב על הספר בדיוק את אותם דברי שבח, אבל נניח את ההומור בצד, ונכתוב בדיוק כמו כל סקירה אחרת שאני כותב. שמחה גדולה ממלאת אותי כאשר מדף הספרים העוסק בהפטרות, מתמלא עוד קצת. הנושא כל כך מתבקש שיש רק לתמוה מדוע על הפרשות עצמן נכתבים עשרות ספרים מדי שנה, ועל ההפטרות מעט מאד. אמנם לא על עצמי לספר באתי, אבל מפעם לפעם, אערוך מעט השוואות לספר שלי, בעיקר כדי להראות את השוני, ואת הנתיב השונה שכל אחד יכול לבחור לו בעקבות נביאי ישראל.כמתבקש וכמו שפתחתי אני את ספרי, הספר פותח בהקדמה כללית על נושא ההפטרות. אנחנו מתייחסים להפטרות כמובן מאליו, אבל מתישהו היה צריך להחליט שקרואים אותן ואז לבחור אותן ויש לנו יותר השערות מידע מוצק לגבי התהליך. שנאן מרכז את הדעות והאפשרויות השונות שעלו במחקר לאורך השנים בצורה. לאחר…

תיאו הוא אסטרוביולוג, לא מוצלח במיוחד יש לציין, שהתאלמן ונאלץ לגדל לבד את בנו רובין בן התשע. רובין הוא ילד חריג, עם תסמונות שהספר לא טורח להגדיר במדויק אבל הוא רגיש מאד, סובל מפרצי זעם קשים, ולא ממש מסתדר בבית הספר. עד כאן משהו שמאפיין לא מעט ילדים. בנוסף, רובין לוקח בצורה קשה את ענייני שמירת הסביבה ומבחינתו כדור הארץ גוסס. התיאור הילדותי הזה, הזכיר לי במעט את גרטה השבדית, שכעת היא מוקצה מחמת מיאוס, אבל מעבר ליחס שלה, גם מראה על הרדידות העולמית בטיפול הכללי בנושא משבר האקלים. בספר תיאו מנהל מאבק על מנת להצליח איכשהו להחזיק מעמד, אבל מצבו של רובין אינו טוב, ותיאו חסר כל כלים ויכולת להתמודד עם המצב. חוסר היכולת שלו מעט מוגזם בעיני והוא מוקצן רבות עד גבול הלא הגיוני. כמובן שתיאו כלל לא מוכן לל לרובין תרופות כלשהן וכאן נכנסים גם לסוגיית הרטילין וכו’, אבל גם זה בשוליים. בסופו של דבר, טיפול חדשני המאפשר למטופל להפעיל אזורים במוח, שגרמו לרגש מסוים אצל מישהו אחר, מוצע כאפשרות טיפול נסיונית, ולא רק זו, אלא שהמטופל האחר הוא אליסה, אימו של רובין שנהרגה בתאונת דרכים כאשר סטתה בפתאומיות מהכביש כדי לא להרוג איזו חיית בר קטנה. הטיפול מצליח מעל ומעבר ורובין כאילו מקבל זכרונות וידיעות של…

לאייברי מייסון יש סיפור מהעבר שצריך לסגור איתו, אחרת אי אפשר להתקדם בחיים. אמנם הקריירה בנסיקה, מנחת תוכנית תחקירים עם רייטינג גבוה, אבל הזוגיות ברצפה ואפילו נמוך יותר, כי איך אפשר לבנות מערכת יחסים לטווח ארוך שמתחילה עם שקרים? גם וולט ג’נקינס לא מצליח לפתור את עברו כמה שנים. קרה מה שקרה וקריירה ב-FBI נקטעה לטובת מעין גלות מרצון בג’מייקה. בלי שום קשר, מעבדת זיהוי מצליחה לזהות שרידים של אחת מקורבנות פיגוע התאומים, ומייסון מזהה שם הזדמנות לסיפור חביב ומגלה לפתע סיפור בקנה מידה שונה לחלוטין, שכן הקורבן כמעט והואשם ברצח לפני הפיגוע, ומאז התיק נשכח מהלב. מייסון מזהה את ההזדמנות, אבל היא לא היחידה שמזהה שם הזדמנויות וכך מתחיל מחול בו מייסון וג’נקינס מנסים למצוא את האמת אבל כל אחד מהם מנסה לעשות עוד כמה דברים. הקצב גבוה, ויש פיתולים רבים בעלילה ולפחות שלושה טוויסטים משמעותיים שמשנים את כל מה שחשבנו קודם. כאזהרת טריגר אומר שיש קצת תיאורים גראפיים של הרצח שקדם לו מין ביזארי. ניסיתי להתעלם מכך ככל האפשר, ממילא אין בכך תרומה לעלילה ולפחות במקרה הזה יש לתמוה מדוע הסופר ראה צורך בכך. הספר היה שומר על אותה רמת מתח ואיכות גם בלי זה, כך שאם אינכם רגישים במיוחד לנושאים אלו , תוכלו להנות ממותחן מרתק ומהיר….

העיקרון שמל רובינס רוצה ללמד בספר זה, ואותו היא מביאה מיד בהתחלה, הוא שתתנו לעצמכם כיף כל בוקר. לא יד ליד אלא לדמות המשתקפת אליכם מהמראה. ורצוי גם שתצלמו ותעלו לרשת, או לפחות לאתר שלה. מה עומד מאחורי המחווה הזו? בעיקר רצון לפחות ביקורת עצמית והתחלה של הבוקר עם איזה סימן עידוד ואם אין אני לי מי לי. טוב, אז נתתי לעצמי כיפים במראה במשך כמה ימים, וזה אכן די נחמד ונעים, וככל שהדבר נראה מטופש, אפילו מעלה חיוך קל על הבוקר, וגם זה משהו, אבל האם יש כאן משהו יותר מחיוך? שאלה טובה. בהחלט יש אנשים שמעודדים כל הזמן אחרים אבל קשים ביחס שלהם כלפי עצמם, וקצת יחס חיובי לעצמם מצד עצמם, לא מצד הסביבה שלרוב תהיה אמפטית ותומכת יכול לעזור, ומצד שני, ובוודאי בתרבות “האני” שקצת תופסת יותר מדי מקום במערב, עוד הדגשה של “ה”אני”, על חשבון “ה”אנחנו”, אינו בהכרח רצוי. מעבר לכיף, ולעוד כמה משפטי העצמה, מובאת בספר דוגמה לשיחה של רובינס עם נהג אובר שאסף אותה משדה תעופה כלשהי ובו היא משכנעת אותו, באגרסיביות אפילו, שעליו לעזוב את דנוור מיד וללכת ללוס אנג’לס להגשים את חלומו להיות חלק מתעשיית הסרטים. אם אותו אחד עזב או לא, בהנחה שהסיפור אמיתי ואין לנו סיבה לפקפק בכך, הרי שצריכה…

ספרו של חננאל מאק מביא את סיפורם של מלכי ישראל, שבניגוד למלכי יהודה, לא זכו לתיעוד רב בתנ”ך. בהקדמה לספרו מאק מציין כי הוא מסתמך על התנ”ך, וכמעט על התנ”ך בלבד. בשיטה זו בחר מאק כדי להישאר נאמן לכתוב בתנ”ך ולא להמציא דברים. גם הבחירה לא ללכת אחר המדרשים הרבים הקיימים מעידה על הרצון להישאר נאמן למה שכתוב. המדרשים הם יפים ונאים ומרחיבים את היריעה, אולם הם באו להביע רעיון של הדרשן ולרוב אין להם דבר עם המציאות ההיסטורית. בחירה נוספת היא לא להסתמך על התרגומים הראשונים לתנ”ך ולא על ספרים חיצוניים. יוצא דופן הוא אזכור מלא של מצבת מישע, שהיא מקור חיצוני, מהימן, וכזה הנותן אור היסטורי נוסף על תקופת בית אחאב. בחירה זו, משרתת מטרה אחת, אולם גורמת בהכרח שאין למאק אפשרות לכתוב על כלל מלכי ישראל. כפי שמאק עצמו כותב בהקדמת ספרו, ישנם מלכים שזכו לשורות בודדות בלבד בתנ”ך ומעט ידוע על אודותם. לכן נשארו רק המלכים שהתנ”ך עצמו מרחיב עליהם ובעיקר ירבעם, אחאב ושושלתו, שושלת יהוא, והמלכים האחרונים. הפרק על אחאב וביתו תופס מעל מחצית הספר, וגם תקופה זו נזכרת רבות בתנ”ך בעיקר בגלל שני הנביאים הגדולים שהופיעו בה אליהו ואלישע שספר מלכים מקדיש להם מקום רב. על מנת להצליח בכל זאת ליצור משהו חדש תוך…

פעמים רבות סופרים לא יכולים לענות על שאלות בנוגע לסיבות  בגינן בחרו סיטואציה מסוימת או סצינה מסוימת. לא כי אינם רוצים, אלא כי גם להם זה משהו חידתי מעט שאיכשהו התחברו אליו, ומאז נראה להם כדבר הטבעי והברור ביותר שאינו צריך כל הצדקה. החלטה כזו קיבלה רוזנבלום לפני די הרבה שנים, כשרק התחילה לעבוד על ספרה המונח בפנינו, אולם זו נותנת כעת, שנים אחר כך ומבלי שאפשר היה כלל לצפות זאת, אופי שונה לחלוטין לספר. את השאלה, האם שינוי זה הוא לטובת הספר או לרעתו נשאיר פתוחה כרגע בעוד אנו מבהירים את פסקת הפתיחה התמוהה למדי הזו. במרכז הספר חברה משפחתית שהניהול שלה עובד מדור המייסדים שעל סף פרישה, וגם אחרי אירוע רפואי, לדור הבנים שגדלו בעל כורחם לתוך התפקיד, ירצו או לא ירצו. ביקרתי לאחרונה בטקסס והנושא של משפחה, עם אב מייסד, בנים שונים באופיים, נכדים מרדניים ונשים שנמצאות בעיקר מאחורי הקלעים, שכולם גרים יחד באחוזה אחת גדולה, הזכיר לי כמובן את הסדרה דאלאס, אולם ספר זה שונה לחלוטין מדאלאס ואינו דומה אפילו לאופרת סבון וגם לא לסאגה משפחתית רב דורית. משפחת בן טובים מתפקדת כיחידה אחת משומנת היטב בה כל אחד, החל מהאב המייסד בעשור העשירי לחייו, ועד אחרון הנינים שרק נולד יודע היטב את תפקידו ומקומו ודבר…

לב שחור כמו דיו (להלן לשכ”ד) הוא הספר השישי בסדרת ספרי הבלש של ג.ק. רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית. אמנם לפי אורכו הוא גם הספר השביעי והשמיני ואפילו התשיעי, שכן הוא מחזיק לא פחות מ-960 עמודים בגופן קטנטן. אני בספק אם ספר כזה היה מתאפשר לכותבת קצת פחות מפורסמת, אולם נראה לי שרולינג יודעת שיש קהל מעריצים לסדרה שלא יהיה אכפת להם בכלל מהאורך, אלא ההיפך. מי שלא מכירים כלל את הסדרה יכולים להתחיל ישר עם ספר זה ולהכיר את הדמיות המרכזיות תוך כדי העלילה. יש התייחסות להיסטוריה שלהם, אולם היא אינה קריטית להנאה מהספר. בספר זה רובין אלקוט היא כבר שותפה במשרד החקירות של קורמורן סטרייק. הספר נפתח בשני השותפים היוצאים לחגוג את יום ההולדת של רובין וכנראה לראשונה בסדרה (עכשיו שאין יחסי עובד ומעביד) נהיה גם מתח מיני ביניהם, שנזרק מיד הצידה כי לשניהם ברור שזה לא יוביל לשום מקום טוב. לאחר מכן מותנעת העלילה. למשרד מגיעה אדי לדוול, יוצרת סדרת הרשת לשכ”ד. סדרת אנימציה מקאברית ומשונה למדי המתרחשת בבית קברות שהצליחה מעבר למצופה. אדי ומבקשת עזרה אך רובין לא מקבלת אותה כלקוחה עקב חוסר התאמת החקירה הנדרשת לאופי המשרד. אולם לאחר כמה זמן אדי נרצחת וכך הם מוצאים את עצמם מעורבים בחקירה, ירצו או לא. החקירה…

מי שמכיר את ספריו הקודמים של הרב לונדין בסדרת “.. של הנפש”, כבר יודע שהפירוש בספר אינו פירוש על דרך הפשט אלא על דרך הרמז ולעתים גם דרך הסוד, המוצאים להם מהלכים משלהם בכתובים. לפעמים הדברים נראים רחוקים ואפילו מעט מאולצים, ולפעמים הדברים יתיישבו יותר על דעתו של הקורא. ייתכן שדווקא מגילת רות, בהיותה מגילה קצרה יחסית, כאשר פשט הכתובים די ברור וכמעט ואינו צריך פירושים, ואילו המדרשים כדרכם מפליגים לכל הכיוונים, מתאימה יותר לדרכו של הרב לונדין. בספר זה שותף גם בנו הבכור של הרב לונדין, יצחק. הפירוש הוא רציף למגילה כולה כמהלך אחד גדול. דרך סיפורה של רות המצטרפת לעם ישראל, הוא מביא את המהלך של הנשמה שהתנתקה משורש מחצבתה וחוזרת לעמה, אולם באותה עת זו גם נשמתו של כל אדם שמצוי בתהליך של חיפוש או של תשובה ולא רק כתהליך של גרים. יתר מכך ובהכללה, זו גם תנועה של עם ישראל כולו להתחברות לקב”ה. נקודת המוצא לבחירה בפירושים אלו היא תשובתם של נערי בועז לבועז על שאלתו מי זו הנערה המוזרה שהולכת אחריהם: “וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב.”. קולמוסים רבים נכתבו על פסוק זה: על ההתנשאות של הנער, על הבחירה שלא לכונתה בשם אלא בצורה מזלזלת, על ההדגשה…

טוב, זה כבר טקס קבוע. מגיע הספר הטרי בסדרת התרגומים המחודשת לאגתה כריסטי, אני מפנה את כל הספרים מהשולחן, ומתפנה לספר החדש בעיון רב, תוך הבטחה לעצמי שהפעם אקפיד לקרוא בזהירות, אשים לב לכל רמז והטעייה ואצליח לעלות על הרוצח, רק בשביל לגלות ששוב כריסטי הביסה אותי לחלוטין. ואמנם הצלחתי לזהות כמה הטעיות וכמה רמזים חשובים והיו חשדות מבוססים, אולם לכדי פיענוח מלא של התעלומה, נו, בשביל זה מחכים לפוארו ושיחת הסיכום המסורתית שלו. ניתוח לאחור של הקריאה שלי הוביל למסקנה שהאשמה נעוצה אולי בכך שלאחר שאני אכן מתחיל לקרוא בהקפדה יותר, אני מתישהו מתמסר לסיפור ונותן לו להוביל אותי, ולמעשה מפסיק את הקריאה הביקורתית. נראה שעל כך כריסטי בונה בהכירה את אופי הקריאה ואולי אפילו מפזרת את רמזיה והטעיותיה בהתאם. תמיד אפשר לטעון שהקורא נכשל כי לבלש יש יותר מידע ממנו, זה יהיה כמעט תמיד נכון בספרי שרלוק הולמס, וגם אצל כריסטי עצמה יש דוגמאות מעין אלו, אולם בספר זה הדבר אינו ייתכן. פוארו מתבקש לחקור תעלומה מלפני 16 שנה. בניגוד לאירועים שהוא במקרה נוכח בהם, וכך יכול לראות דמות כלשהי ולזהותה בלי שהקורא ידע על כך, או במהלך הליכה להבחין באיזה פרט, הפעם זה בלתי אפשרי. המידע כולו מגיע מסדרה של ראיונות ועדויות כתובות ולכן אין לפוארו שום…