בפתיחה המהווה מחווה לגלגול של קפקא, תוך גם שימוש מובהק במנה הקפקאי של עלילותיו, ג’ים סאמס, מקבילו התיקני של גרגור סמסא מתעורר והוא ראש ממשלת בריטניה. אמנם זה לא קרה במקרה, אך ג’ים שבהתחלה מתקשה להתרגל לגופו החדש והמכוער עד מאד בעיניו וחושש מתפקדי מגלה במהירות את כוחו המשחית של השלטון. ברקע תוכנית כלכלית נועזת, והזויה לחלוטין, שאפילו קיבלה רוב במישאל עם, אולם אף אחד לא ממש רוצה להוציא אותה לפועל, עד שמגיע המקק והוא נחוש ליישם אותה ממניעים שיתבררו רק בסיום הספר. לא צריך אפילו לקרוא את גב הספר, בשביל להבין שמדבור על תהליך הברקזיט בו העולם הסתכל על בריטניה כמוכת שיגעון. אמנם, לעומת התוכנית המופרכת לגמרי בספר, הברקזיט עוד נראה מהלך הגיוני, ונעיר אפילו שהוא נתן לבריטניה יתרונות מסוימים בתחילת משבר הקורונה בכל מה שקשור להצטיידות עצמאית בחיסונים, אם כי נראה שבינתיים צצות ועולות עוד ועוד בעיות ממנו. אבל סאמס מגלה שלא פשוט להעביר את התוכנית, יש הרבה התנגדות גם בקואליציה, וצירך למסמס אותה וכל האמצעים כשרים, החל מפיטורים של מי שלא תומך בתוכנית, האשמות דיפלומטיות מגוחכות, שקרים והפרת כל חוקי המשחק. כל זאת כאשר ברקע יש גם נשיא אמריקאי אוהד למדי ומנהיגות אירופאית חלשה ורופסת כאשר שאר העולם כלל לא קיים. יציאתו של הספר לאור בעברית בדיוק…
הספר דרשה, מקבץ מבחר מאמרים קצרים לפרשות השבוע פריט עטה של הרבנית פנינה נויבירט ומהווה מעין המשך לספרה הקודם, בעל השם והעיצוב הדומים שעסק בחגים. בסקירת הספר הקודם, כתבתי שהמייחד את כתיבת של נויבירט הוא בכך שלרוב אין דרך לדעת שאשה כתבה אותו. ראיתי בכך מעלה אז ואני רואה בכך מעלה גם ורציתי לבדוק האם הדבר כך גם בספר זה. עיקרו של הספר, הוא הבאת מדרשים על הפרשה ועיסוק מפורט במדרש עצמו. המדרש מופיע בתחילת הפרק, עומד בפני עצמו לקריאה ועיון עצמאיים. הפרקים עצמם פותחים בצורה שאינה מתייחסת מיידית למדרש אלא לנושא הכללי של הפרק ובאמצע הדיון מגיעים גם למדרש. כפועל יוצא, המדרש מופיע פעמיים, בתחילת המאמר ובגופו, והרגשתי שיש בכך מעט כפילות. עוד אציין שחלוקת החומר אינה אחידה. יש פרשות שזכו לכמה דרשות ויש פרשות שזכו לדרשה אחת בלבד או אפילו כלל לא, מאחר ופרשיות מחוברות מופיעות כאחת. אמנם זה נראה מעט מוזר, אולם לפעמים אם אין מה לכתוב עדיף לא לכתוב במקום לכתוב תחת אילוצים של מספר מאמרים לכל פרשה. דווקא המאמר בו פתחתי את קריאת הספר, המאמר לפרשת בא – “לידתה של הלבנה” (עמ’ 199) התגלה כממשיל את האשה ללבנה. כבר חששתי שמא ההבחנה שהעליתי בתחילת הסקירה אינה תקפה, אולם מעיון בפרקים אחרים נראה שזה היוצא דופן…
סידור התפילה הוא אחד מספרי היסוד ביהדות. אלפי מהדורות סידורים הודפסו, בנוסחים שונים, עם פירושים שונים ומגמות שונות, אולם ספרים המתמקדים בהסברים על התפילות השונות ואינם חלק מהסידור עצמו יש פחות, וספר זה מאת שלמה ברק, משלים את החוסר. בתחילת הספר פרקי מבוא על התפילה והתפתחותה ואחר כך פירושים והסברים לתפילות לפי סדר התפילה: תפילות החול , קראית התורה וההפטרה, ותפילות שבת ומועדים. הניסיון לכלל בכרך אחד את כל התפילות גורם בהכרח ליצירת ספר עבה, וגם הטקסט עצמו מודפס בקופן מעט קטן וצפוף. אולם לרוב, בכל נושא יש רק מספר מועט של דפים, ובהם תמצות של העניינים העיקריים. יוצאת דופן מבחינה זו היא תפילת העמידה, שמפאת מרכזיותה, היא הרי עיקר התפילה, מוקדשים לה כמאה עמודים. לצורך הדוגמה נתאר את הפרק העוסק בתפילת הסיום – עלינו לשבח. לאחר תיאור קצר של התפילה עוסק ברק בעניינים שונים בתפילה זו ונתמקד בקצרה בכמה מהם. מתי חוברה התפילה – ברק מדייק מהנוסח שהתפילה כנראה חוברה עוד בימי בית שני ובכך היא מוקדמת למדי, ומביא את הפירושים שהתפילה אפילו מוקדמת יותר ומיוחסת ליהושע בן נון דרך רמזים שונים, אולם דווקא רמז שהכרתי אני המייחס את חלקה השני לעכן (“על כן נקווה…” – ר”ת עכן) אינו מובא. מקומה של התפילה – התפילה במקורה היא תפילה לסדר…
מהתיאור על גב הספר לא הצלחתי להבין על מה הספר והאם הוא מתאים לי. התיאור לא מציג פרוזה במובן המקובל, יותר הרהורים פילוסופיים ואולי זרם תודעה, או איזה שילוב שלהם. קראו בעצמכם בסוף הסקירה. הוצאת מטר הגונה ואפילו נראה שטורחת להזהיר את הקורא מפני השונות של הספר. מצד שני לאזהרות אלו יש גם יתרון. מזה זמן רב יש לי הרגשה שספרים רבים, מבוססים פחות או יותר על אותו “מתכון”. אמנם גם ברמת הביצוע יש הבדלים ניכרים, אבל יש יותר מדי מאפיינים זהים ואפילו סוג של שטאנץ. בספר זה כבר נוצרה סקרנות ואם אני מחפש דברים חדשים, האחריות היא עלי לנסות ולטעום אותם. הספר אכן פותח בהרהורים פילוסופיים על משמעותה של ידיעה שיכולה להיות מרגשת או בנאלית – “גופה של לוויתן כחול נשטפה לחופי העיירה ארקטה ביום שבת”. מה שמעות של ידיעה כזו. מה היא עושה לאנשים ומה קורה אחריה.כל אלו, המתבססים על סיפורים דומים אמיתיים, הם רק ההקדמה לספר שבסופה מוחלט להעביר את השלד לאוניברסיטה המקומית על ידי מסוקים. אחד הטייסים מתלהב מאד מהעניין, סופסוך יהיה לו משהו מיוחד לספר לבן שלו – “אבא טס עם לוויתן”. לפני שנמשיך עם תיאור הספר, אין ספק שלוויתן כחול, הוא בעל חיים מרשים. בעל החיים הגדול ביותר, שנראה רק לעתים רחוקות, מרשים גם…
בן שפירו הוא יהודי, דתי ושמרן, צירוף שיכול להיות מאד לא פופולארי במקומות מסוימים, ואכן בהקדמה לספרו (מ-2019 במקור) הוא מפרט כמה וכמה תקריות בהן נתקל בהפגנות אלימות כאשר בא לנאום באוניברסיטאות בפני סטודנטים ונצרך לליווי בטחוני וכל זאת בגלל שהעז לערער על האופנה השולטת הפרוגרסיבית באותו קמפוס, ולהיות מוקע כגזען ושונא כל דבר באשר הוא חוץ מגל”פ (גבר לבן פריבלגי). אמנם בהיותו מבקר גם את מדיניות טראמפ זכה לגינויים ונאצות מהימין הקיצוני בארצות הברית ובספרו זה הוא מנסה לשאול “למה?”. איך הדרדרה אמריקה לכך שאין אפשרות לשום שיח, לשום דיון, וששני הצדדים יכולים לקבול מרות על הצד השני אפילו על מדיניות זהה. הניסיון של שפירו לתשובה מציג את זניחת הערכים המסורתיים של ארצות הברית, ואכן ספר זה מיועד בראש ובראשונה לקוראים אמריקאים, אולם יש לו גם השלכה מסויימת לישראל (ייתכן שלאירופה הרבה פחות). התבונה והמוסר המופיעים בכותרת המשנה מייצגים את אתונה וירושלים. חכמת יוון ומוסר היהדות דרך גלגולו הנוצרי, מרכיבים עליהם הושתתה “הברית” של האבות המייסדים בבואם לכונן אומה חופשית, ומהם מתרחקים כעת אמריקאים רבים, והדיון מתרכז בעיקר באלו שמשמאל. הדברים בספר מופיעים בצורה כזו או אחרת בספרים אחרים שקראתי לאחרונה, אולם שמחתי לראות שספר מעין זה מתפרסם בהוצאה שאינה מזוהה באופן מובהק עם הימין ובשל כך ייתכן ויזכה…
ספרו של עוזי פז הוא מהדורה מחודשת לספר שיצא לפני כ-15 שמה ואזל מהשוק. הספר הורחב ועודכן ונוספו לו תצלומים רבים הואו עסוק בסוגיות בשמירת הטבע בכלל ובישראל בפרט, תוך נתינת סקירה היסטורית ארכות טווח מהעת הקדומה כמעט ועד ימינו אנו. הטבע משתנה כל הזמן. חלק מהשינויים הם טבעיים ולוקחים זמן רב בעוד שחלק הם מלאכותיים ולוקחים הרבה פחות זמן. חלק מהפגיעה בטבע היא מכוונת, למשל בנייה על שטחים פתוחים וחלק היא תוצאה של תהליכים שאפשר להבין רק אחרי זמן רב מראש, כמו שינויים בגידולים חקלאיים שמשפיעים על אוכלוסיות ציפורים, מי לטובה (עורבני) ומי לשלילה (חוחיות). שינויים עיקריים מכל הסוגים מוזכרים בספר. גם גופים שמנסים לפעול למען הטבע טועים לפעמים (ויש כאלו שיגידו בדרך כלל), ודוגמאות העברה ידועות הן נטיעות של אורנים במוקם עצי החורש הטבעיים לארץ, וכך גם אקליפטוסים במקומות שונים. אמנם לא תמיד צריך להחזיר את הטבע למה שהיה, ולאקליפטוס יתרונות רבים לצד חסרונותיו ובכל זאת, חשיבות השמירה אינה מוטלת בספק והקריאה בספר רק מחזקת עובדה זו. אבל יש לדעת שלכל פעולה יכולת להיות גם תגובות לא צפויות ולפחות השיקולים צריכים להיות חלק בתהליך קבלת ההחלטות. נראה שייבוש ביצת החולה על מנת לנצל מרבצי כבול אדירים הנמצאים בה הוא ההוכחה שרעיון עם בסיס כלכלי כלשהו יכול לגרום לגפיעה…
זכרתי לטובה ספרים או סרטים על פי הספרים של סקוט טורו מתחילת שנות התשעים (בחזקת חף מפשע ונטל ההוכחה) ואמרתי שננסה גם את ספרו החדש. טורו מוציא ספר כל שלוש שנים בערך ותמיד תמצאו שם את עורך הדין סנדי סטרן. לא זכרתי פרט זה, אבל ככה כתוב באחרית הדבר. הפעם סנדי הוא הגיבור הראשי. הוא עורך דין מבוגר מאד, בן 85, חולה מאד, ויודע שמשפט ארוך ורציני כבר לא בשבילו, אבל כאשר חברו קיריל פאפקו מואשם באוסף עצום של אישומים החל מזוטות ועד רצח(!) הוא מתייצב להגנתו, בעיקר כי הוא מרגיש מחוייב אישית למי שהציל את חייו. הספר הוא בסוגת דרמות בתי המשפט, שדי אהובות על הקורא והצופה בישראל עוד מימי פרקליטי LA, בפרט עם כל קריאות ה OBJECTION במקומות הנכונים והדחייה או הקבלה שלהן על ידי השופטים. נראה לי שביסוד הדבר כולנו רוצים להיות קצת מושבעים ולהחליט בעצמנו על סמך הראיות. בכל אופן, פאפקו מנהל חברת תרופות שפיתחה תרופה מדהימה לסרטן ריאות, אולם בעיות שהועלמו בתקופת הניסוי הבשילו לכתבי אישום חמורים. מה הבעיות? מספר מסוים של חולים מתו והנתונים עליהם פשוט נמחקו ולא דווחו. אכן מצב בעייתי. הספר מגיע בדיוק בתקופה שבה תרופות מקבלות אישורים בזמני שיא, למרות בקרות מחמירות מאד של ה-FDA שגם חלק מדרכיו נידונות בספר (אך…
שנים רבות היה בלצ’לי פארק מקום סודי מאד ואז מקום מוזנח מאד, אולם בשנים האחרונות נפתח שם מוזיאון ומרכז מבקרים (טרם זכיתי לבקר) ולא מעט נכתב עליו. “צופן הוורד” מביא סיפור של שלוש נשים שעבוד וחיו שם בשנות המלחמה, וכפי שמוסבר באחריתה דבר, חלקן מבוססות על דמויות אמיתיות. קראתי כמה ספרי עיון על האניגמה ופיצוחה, אולם רובם עסקו בפרטים הטכניים, ופחות בחיי היום יום של האנשים. קייט קווין, כדרכה גם בספרים אחרים, מחפשת סיפור כלשהו עם גרעין אמת וממנו בונה עולם שלם, שאמנם ברובו בדיוני ועם חירות ספרותית מרובה, אולם בכל זאת מצליח להעביר את חיים היום יום, ובעיקר תוך התמקדות בנשים ופעילותן במלחמה. כך, יש מעט הסברים על שיטות הפענוח אולם לא יותר מדי, אלו נושאים לספרי עיון ולהדגמות שאפשר למצוא באינטרנט, אלא סיפורים אנושיים כולל הפרטים הקטנים, איפה ישנו, מה אכלו, על מה דיברו ואיך בילו. זהו ניסיון להחיות את התקופה ולהכניס את הקורא לעולם של אנשים ונשים, שעבדו במסתורין, בלי שמותר להם לשוחח על עבודתם, אפילו לא זה עם זה, ועל המחירים שעבודה מעין זו גובה מהם. התסכול כאשר יודעים שלא מצליחים לפענח שדרים והדבר גורם לאבידות קשות במלחמה, או התסכול שמצליחים אולם אי אפשר לספר לאף אחד ולחגוג את ההצלחה, או התסכול שחייבים להסתיר סודות מהמשפחה,…
הספר יוסף, מסיים את סדרת ספרי בראשית של פרופ’ יונתן גרוסמן. אודה שבכרך הרביעי בסדרה אין לי כמעט מה לכתוב ולחדש. שיטתו של גרוסמן מוכרת וידועה מהספרים הקודמים וכל מה שכתבתי עליהם (הנה על אברהם ויעקב) יהיה נכון גם כאן. מי שאוהב את שיטתו ואת ספריו הקודמים בוודאי יאהב ספר זה, והסדרה כולה היא תרומה נכבדה וחשובה למדף ספרי היהדות ובכל זאת נעיר בכמה מילים על הספר ועל סדרה : לא קשה לשים לב כי יצחק חסר. הנושא נידון בספר יעקב, בו בפרק יצחק הופיע סיפורו של יעקב, ואילו יוסף תופס את מקום אביו. החלוקה כאן שוברת שתי חלוקת קלאסיות מקובלות. בוודאי החלוקה לשלושת האבות – אברהם יצחק ויעקב, אבל גם את החלוקה של ספר בראשית לספרי תולדות ובה דווקא לאברהם אין ספר תולדות משלו והוא כלול בתולדות תרח, אם כי איש לא היה חושב לקרוא לכרך על אברהם בשם תרח, ויצחק ויעקב זוכים לתולדות משלהם (יחד עם ישמעאל עשו ועוד תולדות קודמות). גרוסמן מתרץ פער זאת (בספרו על יעקב) בכך שהוא בוחן מי באופן מובהק הוא גיבור הסיפור, ואכן אין הרבה ברירות אלא להסכים איתו. נראה שחלקו של יצחק בספר בראשית מועט מאד וברובו הוא סביל למדי. נוסיף על כך שגם מבחינה פרשנית ליוסף יש תפקיד כפול. מצד אחד…
הבוהמה התל-אביבית כמרקחה. בנימין בובק, צייר, שתיין ומעשן, עצלן וגרגרן כמעט נחנק באיזה משתה לילי פרוע. כולם כבר בטוחים שהוא הולך להזדכות על הציוד, ומבחינתם עונת הציד התחילה, מי יזדכה על הירושה. למירוץ על הפרס הנחשק, דירה בתל-אביב ועוד כמה מאות אלפים בבנק וביצירות אומנות מצטרפים גם קרובים שנזכרו בבן דוד הרחוק ושכנה חטטנית המנסה לגלות דאגות אימהיות כנות. בובק לא פראייר ולמרות שהוא בטוח שהוא בריא כמו שור, הוא מחפש לעצמו יורש אחר, אולם מעשה שטן, כל ניסיונותיו נכשלים והמרדף רק הולך ומתעצם. קרובי משפחה מעצבנים, עורכת דין מניפולטיבית, רמאים ושרלטנים, כולם מנסים לשים יד על הירושה, וכולם גם “ממש דואגים” לבובק. ובובק, אכן היה יכול להשתדל קצת יותר לשמור על בריאותו, או לפחות לשפר מעט את מצבו הגופני, אבל למות הוא עדיין לא רוצה. אלא אם זה בשביל להימנע מבירוקרטיה שהרי חתימה על טפסים ומסמכים היא עבורו עינוי וטוב מותו מחייו. אמנם הספר מצחיק, מאד אפילו, וגם נוקב, אבל הוא גם מעורר מעט רחמים, על אנשים שבחרו בבדידות, ולמעשה הגיעו למצב שאין להם קרוב או חברים מובהקים שלהם הם יכולים לחלק את רכושם, או בכלל לדאוג מעט למה שיקרה אחרי מותם, או אפילו להרגיש מספיק קרובים אליהם בשביל לדעת שהם מעוניינים בחברה עצמה ולא בכסף. תחושת הניכור והבדידות…