ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

ספר יחזקאל הוא אחד מספרי המקרא הקשים. אולי אתם חושבים שאני מתכוון לפרק א’, הידוע בכינוי – מעשה מרכבה (ואותו תמצאו בפרקי הדוגמה לספר), אולם דווקא פרק זה אינו קשה כל כך, על אף שתיאוריו הם בעולמות העליונים. המשך הספר קשה הרבה יותר. המילה קשה מתפרשת בשני מובניה. ההיפך מרך וההיפך מקל. נבואות התוכחה המתחילים במשל האסופית בפרק ט”ז וממשיכים בפרקים שלאחר מכן ובפרט בפרקים כ’ וכ”ב הן מנבואות התוכחה הקשות ביותר שיש, כאלו שקשה לקרוא אותן בלי להרגיש מחנק. בפרקים אלו אף ישנה דעה בגמרא, שנדחתה להלכה, שאין לקרוא בהם להפטרות. בפועל כל הפרקים האלו נקראים בהפטרות (ואצרף את מאמרי להפטרות אלו: משל האסופית למנהג תימן בהפטרת פרשת שמות, פרק כ”ב בהפטרת אחרי מות ופרק כ’ בהפטרת קדושים). פרקי הסיום של ספר יחזקאל המתארים את בית המקדש לעתיד לבוא ועבודת הקורבנות שם, כוללים קשיים עצומים, בכך שפרטיהם אינם מובנים ואלו שכן מובנים, סותרים גם את הפרטים בתורה, וגם את הפרטים המוכרים לנו מימי בית שני. פרשנים רבים לא פירשו כלל פרקים אלו ובמקומות אחרים מופיע שפרקים אלו נועדו לאליהו הנביא לפרשם. סתירות אלו היו חמורות עד כדי כך שחכמים ביקשו לגנוז את הספר כולו. בגמרא מסכת חגיגה יג, א נאמר: “אמר רב יהודה: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה…

ביקור של עטרה אצל אביה המצוי על ערש דווי, חושף פרט ביוגרפי לא ידוע בחייו. אביה, ממנו היא די מרוחקת, היה נשוי והתגרש בטרם התחתן בשנית. עטרה מאתרת את אשתו הראשונה, רחל, שגם היא מאז התחנתה והולידה ילדים, ורוצה להיפגש עימה. הצורך של עטרה די ברור, ילדים רוצים לדעת על הוריהם. אך רחל, נחרדת מהאפשרות של המפגש, מסיבות שלא לגמרי ברורות. עד כדי כך שהיא חושבת שהמפגש יסכן אותה, כאילו שבגיל מעל 90, זה כבר ישנה משהו. הרי אין קשרי דם, אין ילדים משותפים או אחים נסתרים, ולכאורה למה לא, אלא שהקשיים הם קשיים בלב, קשיים להתגבר על אירועים כואבים וקשים גם ממרחק של עשרות שנים, ובעיקר הצורך לחשוב “מה היה אילו”. מחשבות הגורמות קשיים מרובים לשתי הנשים. זו על נישואיה שהתפרקו שלא באשמתה, וזו על נישואיה שהיא פירקה במעין גחמה, שבהיותי שמרן ורואה ערך חשוב במוסד המשפחה, די הכעיסה אותי. הדישה בעבר יכולה להיות מעניינת בפני עצמה, אבל שלו לא חסה על גיבוריה ומטילה עוד מערבולות לחייהם, עד כדי כך שנראה שההיסטוריה שבעצמה אינה כל כך משמעותית, אולי מעט פרטי טריוויה שבעים שנה אחר האירועים, למעשה מולידה את עצמה מחדש למעין מעגל נוסף, של קשרים בין שתי הנשים ומשפחותיהן. חיבורים נוצרים ומתפרקים ומשקפים מגוון גדול של ההוויה הישראלית. לוחמי…

מעלה הוא כתב עת חדש לביקורת ספרים, ולאחר שגיליון נוסף הגיע, זו הזדמנות טובה לעסוק בו מעט. יש משהו מוזר בכתיבת ביקורת על ביקורת, אולם אם רוצים לעורר שיח בביקורת עצמה, הרי שדבר זה מתחייב. אולי נתחיל דווקא בחיצוניות. ייתכן שאין הדבר נראה לכם נאות במיוחד, אולם ביקורת אחת בכל גיליון, זו של מורן שוב רובשוב, עוסקת בכריכת הספר והתאמתו לתוכן הספר (ובגיליון האחרון אפילו ללא עיסוק בתוכן), כך שגם אני יכול להתחיל כך, מה גם שדעתי כי ספר הוא יותר מהטקסט שבתוכו ורק עם הכריכה וגב הספר, שלעתים אין לסופר חלק בהם כלל, הוא אובייקט שלם. כתב העת מודפס בפורמט גיליוני גדול יחסית, מעט גדול יותר ממוספי העיתונים וכתוב באותיות ענק, נוחות מאד לקריאה, בארבעה טורים. הדף הראשון והאחרון מוקדשים לתמונות ענק בעלות אופי אילוסטרטיבי לא מוגדר, אולם תמיד עם רמז כלשהו כלפי מעלה. שמו של כתב העת מנוקד – מַעְלָה , אולם אפשרות הקריאה הנוספת בניקוד אחר מַעֲלָה כמו באה לציין שיש לכתב העת מעלות מיוחדות, נושא אליו מתייחס עמרי הרצוג עצמו במאמר הפתיחה הדן במהות הביקורות ובצורך שלהן בתשוקה. הנה כבר גילינו שחוץ מביקורות על ספרים, כתב העת מכיל גם מאמרים, מסות קצרות על הביקורת עצמה, על הצורך בה, ועל החוסר בה. בתקופה אותה מכנים “מות הספרות”…

דין קונץ התחיל לכתוב ספרים לפני שנולדתי ואת הספר האחרון שלו קראתי לפני יותר מ-30 שנה (Lightning למי ששאל ואז הוא היה דין ר. קונץ). הוא מוציא כל שנה לפחות שני ספרים ובטח כבר עבר את המאה (בדקתי – לפחות 157. מהם 8 רק השנה – 2021 קצב של אחד בחודש, כנראה פרקים של ספר בהמשכים). גם בעשור השמיני לחייו לא נראה שהוא מאט את הקצב אולי אפילו מגביר. מאז טעמי בספרים השתנה, אולם מאחר וספרו האחרון בעברית הגיע אלי, אמרתי למה לא. אפשר לומר ששלושים שנה וכלום לא השתנה, או שהרגשתי כמי שעובר במנהרת זמן (Pun intended) אבל נראה שקונץ ממשיך לעשות את מה שהוא יודע במשך עשרות שנים ורק משתפר בזה. הספרים הם ספרי מתח, אולם כאלו המשלבים גם פנטזיה וגם אימה במינון כמעט שווה. כתוצאה מכך, אין כל כך טעם לנסות לנחש את סוף העלילה, עולם הפנטזיה מאפשר המצאות לפי הצורך בכל רגע נתון, ואין דבר שאינו אפשרי. נהפוך הוא, הבלתי אפשרי הוא זה המושך את הסיפור. אנו יכולים להביות בטוחים שהרעים יבואו על עונשם אבל שיהיה לזה מחיר לא קטן. בספר אנו פוגשים את ג’יין הוק שיוצאת להבין מה קרה לבעלה, איש צבא עם קריירה מבטיחה שבלי שום סיבה התאבד. הוא השאיר מכתב התאבדות הגיוני כמו…

רופא של יד ימין פעם הייתה לי בעיה כלשהי שמצריכה ייעוץ של רופא, אבל לא סתם רופא אלא כירורג, אבל לא סתם כירורג אלא כירורג של כלי דם. התקשרתי לאחד היועצים של הביטוח המשלים, על מנת לקבוע תור והמזכירה אמרה שלי שצר לה, אבל הפרופסור הוא מומחה לעורקים ואילו הבעייה שלי היא בעייה בורידים, סליחה ולהתראות. נראה, שתסמונת המומחיות הזו שמן הסתם תמשיך למומחי ורידים ברגל לעומת אלו של הייד ואז לאלו של יד ימין לעומת יד שמאל היא המניע מאחורי כתיבת הספר “מולטי טאלנט” שבא להציג את היתרונות הגלומים בידע רחב יותר ובנושאים שונים מאשר בהתמחות ספציפית מדי. כמובן, אינכם רוצים שעורך דין שגם מנגן נפלא בצ’לו ונהנה לרכוב על אופניים יבצע בכם ניתוח לב פתוח למרות שפע התחומים בהם יש לו יד ורגל, אולם מצד שני, כאשר יש לכם בעיה רפואית ואתם הולכים למומחה שבמשך שנים מתמחה רק בטיפול אחד, הרי שייתכן שדווקא אותו טיפול אינו מיטבי עבורכם ורצוי רופא שאולי קצת פחות מומחה, אך עם ראייה יותר רחבה. י שלמצוא את נקודת האיזון בין העומק לגובה. אני מקבל ברצון ובשמחה את הטיעון. ידע כללי הוא דבר חשוב, וגם שפע של תחביבים שונים ומתחומים שונים יכולים להעשיר כל אדם ובעצמי נתקלתי במקרים בהם ידע בתחום אחד הביא לרעיונות…

מירנדה כבר מתכננת את חייה, היא גרה בפלורידה, עובדת בבית ספר כמורה להיסטוריה. מקצוע שהיא אוהבת ונהנית ממנו ומתכוננת לחתונה עם הארוס שלה, כאשר היא מקבלת את החדשות על מותו של דודה בילי איתו לא הייתה בקשר שנים ארוכות. מדוע הקשר ניתק? מירנדה לא זוכרת בוודאות, היא רק יודעת שהיו מריבות נוראיות של הדוד עם ההורים שלה, והדוד התרחק מהם עד שכמעט נשכח. מתוך התקף נוסטלגיה, מירנדה נוסעת ללויית הדוד, ונתקלת שוב בשתיקה לא מוסברת של הוריה על כל עניין המריבה ומגלה גם שהיא ירשה מדודה את העסק שלו – חנות ספרים בוטיקית ונחמדה בשכונה בלוס אנג’לס. מירנדה לא יודעת מה לעשות בירושה הבלתי צפויה, מה גם שהחנות, נחמדה ככל שתהיה, היא עסק כושל, ואפילו כושל במיוחד, עורך הדין לוחץ למכור כמה שיותר מהר, אבל מירנדה יודעת שהחנות הייתה כל עולמו של דודה והיא מחליטה לעשות כל מאמץ על מנת להפעיל אותה, גם אם זה כרוך בוויתור על חייה הקודמים בחוף המזרחי. בינתיים, הדוד, מפזר לה רמזים שונים ומשונים, בתוך ספרים כמובן, שכל אחד אמור להביא אותה למקום או דמות שיכולים לשפוך קצת אור עליו ולספר לה דברים שהיא מעולם לא ידעה. וכך יוצאת מירנדה למסע בעקבות דודה ובעקבות עצמה בניסיונות להבין, מה הסוד הגדול שמסתירים ממנה. החידות, ספרותיות ברובן…

ונלטיין הוא חג האהבה הנוצרי, אבל הרבה אהבה לא הייתה שם בלילה ההוא באודסה טקסס, מקום שכוח אל בצורה מיוחדת אפילו בפרמטרים של ארצות הברית. גלוריה רמירז, בת 14 בסך הכל, אולי חיפשה מעט אקשן, כי באמת שאין מה לעשות בחור הנידח הזה, אבל את התוצאות – אונס אכזרי, אלימות וכמעט מוות היא לא צפתה. כבר מהשם שלה אתם מבינים שהיא מקסיקנית, ואמנם נולדה בארצות הברית, אבל בוודאי לא שוות זכויות, בטח לא בתור נערה בת 14 באודסה טקסס. לאחר הסיפור המזעזע הזה בו גלוריה מצליחה לברוח בשארית כוחותיה וניצלת רק בזכות התייצבותה של אשה צעירה אחרת לצידה, אנו מקבלים תמונה רחבה יותר על אותו מקום, שכמה שנשמע לנו מוזר משקף מציאות של נשים ובחלק מהעולם גם בימינו והיא שבמקרה הטוב מתחתנים עם הנער שבגיל 15 הכניס אותך להריון, ואפילו מצליחים לייצר מזה משפחה מתפקדת. זה כמעט לא קורה. הנישואים מתרחשים בגלל שמרנות, מדובר בקהילות נוצריות וזה המעשה המקובל. גם גירושים כמעט שאין, אולי חלקם קתוליים, כנראה גם אמצעי מניעה לא, וככה נוצרים להם זוגות שאין בהם כמעט כלום. האישה תמשיך לדאוג ולטפל בילדים, לעבוד לא בא בחשבון, והבעל ימשיך לעבוד בחוות הגוססות או בקידוחי הנפט המסוכנים. זו שגרת החיים שם. הנשים המוזכרות מנסות להתמודד עם המציאות בדרכים שונות. אחת,…

יחיד ומיוחד הוא ספר דברים מבין חומשי התורה, בכך שרובו הגדול, הוא דבריו של משה רבנו. הפסוק הידוע “וידבר ה’ אל משה לאמר” מופיע בו רק פעם אחת (בצורה שונה מעט להדגשת העובדה שזהו יום מותו של משה רבנו). ספרו של הרב גרנות מציע פירוש מעמיק ושיטתי לספר, ובעיקר הצגתו כספר בעל מבנה ברור, שאינו מהווה רק השלמות ופירוט נוסף של עניינים שהופיעו בחומשים הקודמים. בצורה כזו, נעשה ניסיון לפרש את החומש כולו ולא להתמקד בפרשייה בודדת בכל פעם ובהבדלים בינה לבין הופעה של עניין דומה בחומש קודם. הספר יצא לפני כשנה, אולם עקב הקורונה “זכה” למעין השקה מחודשת השנה. קיוויתי להספיק לכתוב עליו בתחילת הקריאה בחומש דברים, אולם מבנה הספר אינו מאפשר זאת והתכונה אותה הקורא מגלה מיד היא אורכו, וכפועל יוצא מכך, משקלו של הספר. אריכות זו הופכת את צימוד הספר לקריאה השבועית בבית הכנסת לבלתי רלוונטית. לכל פרשה מוקדשים עשרות רבות של עמודים, יותר מהאפשרות לקריאה מעמיקה במהלך השבת, אלא אם מייחדים לכך זמן רב. לכן כבר ברור שהספר מיועד ללימוד מעמיק במשך זמן ארוך. אולי אפתח דווקא בדבר שהפתיע אותי מעיון בתוכן, והוא שלא מופיע שום דבר על פרק ל”ג (ברכות משה בפרשת וזאת הברכה). בהערת שוליים, מובאת מעין התנצלות של המחבר על כך שפרק זה…

הדס, נערה צעירה, לוחמת פלמ”ח, נשארת אחרונה מהכוח שלה שהושמד בקרב לטרון וקוראת לעזרה במכשיר הקשר. האם מישהו ישמע אותה ויחוש לעזרתה? בסיפור המצהיר על עצמו שהוא בדוי לגמרי אך מתבסס על דמויות אמיתיות יש צורך במשנה זהירות. מה אמיתי ומה בדוי? הדסה למפל ראויה לאזכור והצגה קצרים ונפתח סקירה זו במעט פרטים ביוגרפיים אודותיה. הדסה (הלינה) למפל, נולדה בפולין בשנת 1929 ועברו מזרחה על מנת להתחמק מהגרמנים. בהיותם תחת שלטון סובייטי עברו נדודים רבים. בשנת 1942 נשלחה הדסה עם קבוצת ילדים יתומים, ואיתם עלתה ארצה במסגרת “ילדי טהרן” ונקלטה בקיבוץ גבעת ברנר. לאחר התגייסותה לפלמ”ח וסיום קורס אלחוטניות הצטרפה לשיירות משוריינים ולאחר מכן עברה לחטיבה 7 שנלחמה בלטרון  במבצע “בן-נון ב’”. הדסה הייתה בכוח הפורץ שספג אש קשה והיא נשארה האחרונה בחיים עד שנפגעה גם היא מאש הירדנים. טרם מותה הספיקה לדווח על הפגיעה ועל כך שכל הכוח נפצע וקולה הוא האחרון שנשמע בקשר. לפי עדויות מילותיה האחרונות היו “מסור דרישת שלום לחבר’ה”. את פקודת הנסיגה שקיבלה, כבר לא יכלה לצבע. הדסה למפל נקברה בקבר אחים ביד הרצל. למפל השאירה אחריה צרור מכתבים ויומן וחלקם תורגם ויצא בספר על ידי בן ציון תומר וכך מתאפשרת הצצה נוספת לעולמה. ספרה של מיר-תיבון פותח באותו קרב אחרון ובקריאת הקשר האחרונה ומשם…

את הסקירות אני מקפיד לכוון לגופו של ספר ולא לגופו של סופר, אולם בפתיחת דברי עלי לציין את אי הנחת שלי ואפילו סלידתי מהתבטאויותו של חיים באר כלפי הציבור הדתי-לאומי אליו אני שייך. מעבר להתבטאויות אלו, שאדם שהמילה היא אומנתו צריך להיזהר בהן, הרי שבאר, ותסלחו לי על משחק המילים, יורק לבאר ממנה הוא שותה, שהרי הציבור החרדי אינו קורא את ספריו והחילוני (ברובו המוחלט) אינו מבין את מכמני ארון הספרים היהודי המושקע בכל אחד מספריו. לאחר שאמרנו את מה שהיה חייב להיאמר, נודה בריש גלי, שאני אוהב את כתיבתו של באר ונדון בספרו החדש: “צל ידו. חדש? אני כלל לא בטוח. אמנם כבר גב הספר מגלה לנו שזהו ספר בבואה לחבלים, כך שבוודאי שחבלים וחלקים ממנו יחזור ויופיעו בספר, אולם גם סיפור המסגרת דומה לספרים אחרים של באר. פרקיו הראשונים של הספר, הרי הם שחזור מדוייק, כמעט מילה במילה של “לפני המקום”. מיליונר מסתורי יוצר קשר עם באר ומזמין אותו לבירת אירופה (וינה או ברלין) לאיזו עבודה לא מוגדרת עד הסוף, אבל מתגמלת ומפנקת מאד והמתגלה גם כבעייתית. אפילו שמו הפרטי של השוע זהה, רפאל. גם ספר זה, כאחרים של באר הוא ארס-פואטי, ובאר מככב בתפקיד עצמו. הוא מגיע לבית אבות בטירה באוסטריה על מנת לדובב ישישים מבני עיירת…