ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

קרקע חרושה מגילת אסתר היא קרקע חרושה בפירושים וביאורים עליה. לאורך השנים נכתבו מאות כאלו ונראה שדנו בה מכל כיוון וזווית אפשריים. נזכיר רק כמה ספרים מהשנים האחרונות  “אסתר – מגילת סתרים” מאת הרב יונתן גרוסמן (מגיד 2013) מציע ניתוח ספרותי דקדקני של המגילה. הספר “אסתר קריאה במגילה” מאת הרב בנימין לאו (ידיעת ספרים 2011) ולהבדיל “מאחורי המסכה” מאת ד”ר תמר עילם גינדין (הוצאת זרש 2015) מתמקדים בצד ההיסטורי-ריאלי בסיפור, ואילו הספר “אם לעת כזאת” מאת הרב דוד סילבר בשיתוף בן ציון עובדיה (מגיד 2017) מחפש הקשרים ודמיון בין המגילה לספרי תנ”ך אחרים. גם מדרש אסתר רבה זכה למהדורה מדעית (פרופסור יוסף תבורי וד”ר ארנון עצמון, הוצאת שכטר 2015). בהתחשב בהיצע, נראה שמשימתו של הרב לונדין וכתיבת פירוש חדש הם משימה קשה, ואמנם תמיד יש מה לחדש, אולם לעשות משהו חדש לגמרי כפי שהשורה הראשונה מגב הספר מבטיחה הוא עניין סבוך יותר. אפשר לומר שהרב לונדין לקח “הימור” מסוים ובחר לכתוב את פירושו למגילה על דרך הרמז בלבד. בעבר נכתבו פירושים רבים יותר על דרך הרמז והסוד, אולם כיום רובם לא מוכרים לציבור והרב לונדין מציין שהרעיון לכתיבת הפירוש הגיע אליו לאחר לימוד כתבי הרב משה דוד וואלי (1697-1776) שאף הם זכו לצאת לאור בדפוס לראשונה לפני כשלושים שנה. נראה…

הספר דרשה, מקבץ מבחר מאמרים קצרים לפרשות השבוע פריט עטה של הרבנית פנינה נויבירט ומהווה מעין המשך לספרה הקודם, בעל השם והעיצוב הדומים שעסק בחגים. בסקירת הספר הקודם, כתבתי שהמייחד את כתיבת של נויבירט הוא בכך שלרוב אין דרך לדעת שאשה כתבה אותו. ראיתי בכך מעלה אז ואני רואה בכך מעלה גם ורציתי לבדוק האם הדבר כך גם בספר זה. עיקרו של הספר, הוא הבאת מדרשים על הפרשה ועיסוק מפורט במדרש עצמו. המדרש מופיע בתחילת הפרק, עומד בפני עצמו לקריאה ועיון עצמאיים. הפרקים עצמם פותחים בצורה שאינה מתייחסת מיידית למדרש אלא לנושא הכללי של הפרק ובאמצע הדיון מגיעים גם למדרש. כפועל יוצא, המדרש מופיע פעמיים, בתחילת המאמר ובגופו, והרגשתי שיש בכך מעט כפילות. עוד אציין שחלוקת החומר אינה אחידה. יש פרשות שזכו לכמה דרשות ויש פרשות שזכו לדרשה אחת בלבד או אפילו כלל לא, מאחר ופרשיות מחוברות מופיעות כאחת. אמנם זה נראה מעט מוזר, אולם לפעמים אם אין מה לכתוב עדיף לא לכתוב במקום לכתוב תחת אילוצים של מספר מאמרים לכל פרשה. דווקא המאמר בו פתחתי את קריאת הספר, המאמר לפרשת בא – “לידתה של הלבנה” (עמ’ 199) התגלה כממשיל את האשה ללבנה. כבר חששתי שמא ההבחנה שהעליתי בתחילת הסקירה אינה תקפה, אולם מעיון בפרקים אחרים נראה שזה היוצא דופן…

סידור התפילה הוא אחד מספרי היסוד ביהדות. אלפי מהדורות סידורים הודפסו, בנוסחים שונים, עם פירושים שונים ומגמות שונות, אולם ספרים המתמקדים בהסברים על התפילות השונות ואינם חלק מהסידור עצמו יש פחות, וספר זה מאת שלמה ברק, משלים את החוסר. בתחילת הספר פרקי מבוא על התפילה והתפתחותה ואחר כך פירושים והסברים לתפילות לפי סדר התפילה: תפילות החול , קראית התורה וההפטרה, ותפילות שבת ומועדים. הניסיון לכלל בכרך אחד את כל התפילות גורם בהכרח ליצירת ספר עבה, וגם הטקסט עצמו מודפס בקופן מעט קטן וצפוף. אולם לרוב, בכל נושא יש רק מספר מועט של דפים, ובהם תמצות של העניינים העיקריים. יוצאת דופן מבחינה זו היא תפילת העמידה, שמפאת מרכזיותה, היא הרי עיקר התפילה, מוקדשים לה כמאה עמודים. לצורך הדוגמה נתאר את הפרק העוסק בתפילת הסיום – עלינו לשבח. לאחר תיאור קצר של התפילה עוסק ברק בעניינים שונים בתפילה זו ונתמקד בקצרה בכמה מהם. מתי חוברה התפילה – ברק מדייק מהנוסח שהתפילה כנראה חוברה עוד בימי בית שני ובכך היא מוקדמת למדי, ומביא את הפירושים שהתפילה אפילו מוקדמת יותר ומיוחסת ליהושע בן נון דרך רמזים שונים, אולם דווקא רמז שהכרתי אני המייחס את חלקה השני לעכן (“על כן נקווה…” – ר”ת עכן) אינו מובא. מקומה של התפילה – התפילה במקורה היא תפילה לסדר…

הספר יוסף, מסיים את סדרת ספרי בראשית של פרופ’ יונתן גרוסמן. אודה שבכרך הרביעי בסדרה אין לי כמעט מה לכתוב ולחדש. שיטתו של גרוסמן מוכרת וידועה מהספרים הקודמים וכל מה שכתבתי עליהם (הנה על אברהם ויעקב) יהיה נכון גם כאן. מי שאוהב את שיטתו ואת ספריו הקודמים בוודאי יאהב ספר זה, והסדרה כולה היא תרומה נכבדה וחשובה למדף ספרי היהדות ובכל זאת נעיר בכמה מילים על הספר ועל סדרה : לא קשה לשים לב כי יצחק חסר. הנושא נידון בספר יעקב, בו בפרק יצחק הופיע סיפורו של יעקב, ואילו יוסף תופס את מקום אביו. החלוקה כאן שוברת שתי חלוקת קלאסיות מקובלות. בוודאי החלוקה לשלושת האבות – אברהם יצחק ויעקב, אבל גם את החלוקה של ספר בראשית לספרי תולדות ובה דווקא לאברהם אין ספר תולדות משלו והוא כלול בתולדות תרח, אם כי איש לא היה חושב לקרוא לכרך על אברהם בשם תרח, ויצחק ויעקב זוכים לתולדות משלהם (יחד עם ישמעאל עשו ועוד תולדות קודמות). גרוסמן מתרץ פער זאת (בספרו על יעקב) בכך שהוא בוחן מי באופן מובהק הוא גיבור הסיפור, ואכן אין הרבה ברירות אלא להסכים איתו. נראה שחלקו של יצחק בספר בראשית מועט מאד וברובו הוא סביל למדי. נוסיף על כך שגם מבחינה פרשנית ליוסף יש תפקיד כפול. מצד אחד…

ספר שאינו אמור להיכתב ביקורת זו לא הייתה אמורה להיכתב  בגלל שהספר בו היא עוסקת, לא היה אמור להיכתב. הרב שטיינזלץ עצמו פתח בכך ש”התוועדות טובה היא התוועדות שאי אפשר לסכם אותה בכתב”. תלמידיו, עורכי הספר, הגדילו לעשות ולא רק שלא החביאו אמירה זו אלא הדגישו אותה בהקדמה לספר והיא חוזרת על עצמה בפעמים שונות. למעשה אין צורך להגיע להקדמה שכן חוסר האפשרות ניכר כבר בתמונת הכריכה, ציור של שחר גזונדהייט, המראה התוועדות טיפוסית וממנה ברור, שאת מה שקורה במפגש האינטימי בין הרב לתלמידיו, בישיבה או בעמידה סביב שולחן, עם קצת אוכל ובעיקר משקה שבשתייתו סיימו כל שיחה, אין אפשרות לשחזר בכתב. גם מי שנכח בהתוועדויות אלו ספק אם יצליח לשחזר ומי שלא היה בהן על אחת כמה וכמה. למה הדבר דומה, לצפייה בהופעה מוזיקלית חיה לעומת שמיעת הדיסק. עיקר ההתוועדות הוא המפגש, החיבור שנוצר, השילוב של הדברים, טון הדיבור, רעשי הרקע, הניגונים ששרים וגם קצת היי”ש המוגר לגרון, ומפגש זה ספר אינו יכול לשחזר. מעבר לריחוק וההזרה שספר יוצר, הרי שאירוע של התוועדות, בדומה לדוגמה של הופעה, הוא אירוע חד-פעמי, וכל התוועדות תהיה שונה, אפילו אם השירים או הדברים הנאמרים זהים. הספר, הדיסק, או ההקלטה, תמיד יישארו אותו דבר. ובכל זאת הספר נכתב בידי תלמידי הרב לציון יום השנה…

יש מילה שאני ממש לא סובל והיא המילה “מיצווש”. תוסיפו לה בר או בת בהתחלה וקיבלתם איזה מסיבה אווילית וחסרת משמעות, משהו נחמד כזה אבל ריק מתוכן עליו אפשר לשאול “וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה”. חגיגת בר ובת המצווה הם אירועים משמעותיים, המציינים את כניסת הילדים לעולם המבוגרים על כל המשתמע מכך, פיזית ונפשית, דרך שלב הנעורים. אם אצל בנים העניין יותר מוגדר ומובנה, וגם ילדים חילוניים עורכים פעמים רבות טקס דתי קצר, עלייה לתורה, הנחת תפילין, ביקור בכותל וכדומה, הרי שקשה יותר למצוא תוכן מסורתי לחגיגות “בת מצווה” לנערות. נראה שגם עליזה לביא, מסתייגת מהמיצווש ומבקשת לצקת תכנים ומשמעות באירוע וכך ספרה מציע אפשרויות רבות. בטרם נעסוק מעט בספר, אביע את ההסתייגות הכמעט יחידה שיש לי והיא שאפילו ספר שקהל היעד המובהק שלו הוא ילדות בנות 11, יכול להיות עם מעט פחות וורוד, שנתפס קצת ילדותי בעיני, והרי כל המטרה היא לצאת לאט מהילדות לתוך הנערות והבגרות. קהל היעד של הספר הוא הילדות עצמן, לא האימא והאבא (והסבתא), וכך גם שם הספר “עכשיו תורך”. ההבנה הראשונית היא שהילדה צריכה להיות אחראית על תכנון בת המצווה שלה, ועל מה שמבחינתה היא רוצה לעשות ולהכין לקראת האירוע ולצקת לתוכו את המשמעות שמעניינת אותה. גישתה של לביא היא להתחבר, והרי הרבה דברים בעולמנו…

ספר זה על מגילת קהלת מצטרף לקודמיו ומאחר וכבר הרעפתי מחמאות בעבר על סדרה זו (למשל: יונה, איכה, רות) אני מתקשה לחדש וכל מה שאמרתי תקף גם כאן. ספר קהלת הוא אחד מהחביבים עלי ואני לומד בו הרבה ואף התחלתי לכתוב פירוש עליו. ספר זה שונה מיתר המגילות בהיותו פילוסופי ומעלה הרהורים רבים ואינו מכיל כלל אלמנטים של סיפור על של אירוע המתייחסים אליו. ככזה הוא נתפס כספר מסובך יחסית, ארוך, לא תמיד ברור וגם מכיל סתירות פנימיות ביחסו של קהלת לעניינים שונים. בכל הנושאים האלו דן שנאן כבר בהקדמה החל מהקביעה המקובלת באקדמיה, שקהלת אינו שלמה המלך, ושהיתלותו באילן גבוה נועדה לקדם את ספרו. גם בכך אין חדש תחת השמש, ושיטות שיווק שונות היו קיימות תמיד. שנאן גם דן בנושא הסתירות ומראה שרובן אינן ביחידה ספרותית אחת של קהלת אלא ביחידות שונות, ולכן אין להתרגש מהן, אולם מכך עולה שאלה אחרת, כיצד יש לחלק את קהלת ובעוד אני מעדיף לראות את קהלת כספר אחד ולא כאסופת יחידות בוודאי לא כאסופת פרגמנטים שצורפו להם יחדיו ואם כבר מעדיף את חלוקתו של מרדכי זר-כבוד (בפירושו בסדרת דעת מקרא) שנאן מציע חלוקה שונה מעט ומביא את נימוקיו עמו. לאחר ההקדמות מאירות העיניים מגיע הפירוש, המורכב מדברי קודמים ומפירושים חדשים של שנאן עצמו,….

ספר יחזקאל הוא אחד מספרי המקרא הקשים. אולי אתם חושבים שאני מתכוון לפרק א’, הידוע בכינוי – מעשה מרכבה (ואותו תמצאו בפרקי הדוגמה לספר), אולם דווקא פרק זה אינו קשה כל כך, על אף שתיאוריו הם בעולמות העליונים. המשך הספר קשה הרבה יותר. המילה קשה מתפרשת בשני מובניה. ההיפך מרך וההיפך מקל. נבואות התוכחה המתחילים במשל האסופית בפרק ט”ז וממשיכים בפרקים שלאחר מכן ובפרט בפרקים כ’ וכ”ב הן מנבואות התוכחה הקשות ביותר שיש, כאלו שקשה לקרוא אותן בלי להרגיש מחנק. בפרקים אלו אף ישנה דעה בגמרא, שנדחתה להלכה, שאין לקרוא בהם להפטרות. בפועל כל הפרקים האלו נקראים בהפטרות (ואצרף את מאמרי להפטרות אלו: משל האסופית למנהג תימן בהפטרת פרשת שמות, פרק כ”ב בהפטרת אחרי מות ופרק כ’ בהפטרת קדושים). פרקי הסיום של ספר יחזקאל המתארים את בית המקדש לעתיד לבוא ועבודת הקורבנות שם, כוללים קשיים עצומים, בכך שפרטיהם אינם מובנים ואלו שכן מובנים, סותרים גם את הפרטים בתורה, וגם את הפרטים המוכרים לנו מימי בית שני. פרשנים רבים לא פירשו כלל פרקים אלו ובמקומות אחרים מופיע שפרקים אלו נועדו לאליהו הנביא לפרשם. סתירות אלו היו חמורות עד כדי כך שחכמים ביקשו לגנוז את הספר כולו. בגמרא מסכת חגיגה יג, א נאמר: “אמר רב יהודה: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה…

יחיד ומיוחד הוא ספר דברים מבין חומשי התורה, בכך שרובו הגדול, הוא דבריו של משה רבנו. הפסוק הידוע “וידבר ה’ אל משה לאמר” מופיע בו רק פעם אחת (בצורה שונה מעט להדגשת העובדה שזהו יום מותו של משה רבנו). ספרו של הרב גרנות מציע פירוש מעמיק ושיטתי לספר, ובעיקר הצגתו כספר בעל מבנה ברור, שאינו מהווה רק השלמות ופירוט נוסף של עניינים שהופיעו בחומשים הקודמים. בצורה כזו, נעשה ניסיון לפרש את החומש כולו ולא להתמקד בפרשייה בודדת בכל פעם ובהבדלים בינה לבין הופעה של עניין דומה בחומש קודם. הספר יצא לפני כשנה, אולם עקב הקורונה “זכה” למעין השקה מחודשת השנה. קיוויתי להספיק לכתוב עליו בתחילת הקריאה בחומש דברים, אולם מבנה הספר אינו מאפשר זאת והתכונה אותה הקורא מגלה מיד היא אורכו, וכפועל יוצא מכך, משקלו של הספר. אריכות זו הופכת את צימוד הספר לקריאה השבועית בבית הכנסת לבלתי רלוונטית. לכל פרשה מוקדשים עשרות רבות של עמודים, יותר מהאפשרות לקריאה מעמיקה במהלך השבת, אלא אם מייחדים לכך זמן רב. לכן כבר ברור שהספר מיועד ללימוד מעמיק במשך זמן ארוך. אולי אפתח דווקא בדבר שהפתיע אותי מעיון בתוכן, והוא שלא מופיע שום דבר על פרק ל”ג (ברכות משה בפרשת וזאת הברכה). בהערת שוליים, מובאת מעין התנצלות של המחבר על כך שפרק זה…

“טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כה ח) – שאלו לחכמה: החוטא מהו עונשו, אמרה להם וחטאים תרדף רעה (משלי יג: כא). שאלו לנבואה: החוטא מהו עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח: ד). שאלו לתורה: חוטא מה עונשו, אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב”ה: החוטא מהו עונשו, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו” (פסיקתא דרב כהנא כה ז). מדרש ידוע זה מדגים עד כמה התשובה היא מושג חמקמק ולא ברור. מקורותיה ברורים ומפורשים בתורה, בפרשת ניצבים למשל (דברים ל): “וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ” וכמה פסוקים אחר כך מתוארת המצווה (לחלק מהדעות) “לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא … וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם…” כלומר לא כמצווה קשה ובלתי אפשרית אלא כמשהו מושג ואפשרי, והנה לא רק שהנבואה והחכמה לא רואות כל אפשרות לתשובה, אפילו התורה, לא מכירה באפשרות זו, אלא נשנעת על הקורבנות ורק הקב”ה מחדש את האפשרות של התשובה. פער זה קיים עד ימינו. קשה לנו לסלוח, לאחרים ואפילו לעצמנו, ואנו חשדניים מאד כלפי אנשים שביצו פשעים. ידועה העובדה כי עבריינים מגיעים לבית המשפט ופתאום כיפה על ראשם ומהכלא יוצאים עם זקן. אפשר להיות ציניקנים, וחלק מהדברים הם אכן בגדר סוג של ניסיון…