ספרו של עומר ברטוב הוא מהחשובים שקראתי בנושא חקר השואה בשנים האחרונות ומבין אלו שמכילים תובנות והסברים ומאפשרים ללהגיע להבנה, ולו חלקית, ולא רק לדעת ולקבל מידע. גדולתו הראשונית היא שהוא עדיין מנסה להסתכל על מכלול כלשהו ואינו מהווה סיפור פרטי, וכמו כן בהתמקדותו במבצעי הפשעים ובקורבנות. בעידן בו, כפי שכתב אלווין רוזלנפד בספרו המופתי “קץ השואה“, יש התמקדות בסיפורי מצילים וניצולים. מעבר לכך ספרות השואה עברה לתחום הפופוליסטי. רבו ספרים על הנושא שלקחו גרעין סיפור ויצרו ממנו בדיה הגובלת ואף עוברת למחוזות הקיטש. אני עדיין מתפלא איך דבר כזה ייתכן אבל זו עובדה קיימת שבשלה יש להעריך עוד יותר, כתיבה אקדמאית רהוטה וברורה, שווה לכל נפש מתעניינת. ציינתי מכלול, כי אכן אין אפשרות להקיף את כלל השואה. הספר עוסק בעיירה בוצ’אץ’, שמוכרת בעיקר או אולי אפילו רק, כעיר הולדתו של עגנון, שגם כתב עליה יצירת ענק שמעולם לא השלים (עיר ומלואה), והעניין של ברטוב בעיירה קטנה זו נובע מסיבות משפחתיות, אימו היא ילידת העיירה. איפה היא בוצ’אץ’? שאלה זו בה פותח הספר היא שאלת מפתח והתשובה עליה מהווה את ההתחלה של ההבנה של השואה בכל אוקראינה ופולין בכלל ובגליציה כפרט. בוצ’אץ’ והאיזור כולו עברו ידיים פעם אחר פעם כאשר התושבים, חלקם פולנים, חלקם רותניים (אוקראיניים) וחלקם יהודים נשארים במקומם….
ספרה של טובה ינסן (שבשנים האחרונות יוצאים לא מעט בתרגומים חדשים) הוא בעצמו סוג של מטען קל. ספר דק עם סיפורים קצרים ודקים, אבל המשקל גם אם הוא קל עדיין מהווה מטען. כל סיפור הוא סיפור של מסע, אבל מסע, לא חייב להיות הקפה סביב העולם או אפילו סתם טיסה, אירוע פחות נפוץ בשנת 1987, אלא אפילו מעבר בין שני חדרים באותו בית. העיקר שמשהו קורה במסע. ומה יכול לקרות במסע? דברים רבים. דמות תשתנה, דמות תחשוב על משהו. ציפיות יקומו ויפלו. המסע הוא משהו שמחכים לו ולפעמים גם חוששים ממנו ולפעמים שניהם ביחד, ועל צירים אלו סובבים הסיפורים, עדינים רגישים ומרומזים, שרובם ישאירו אצל הקורא הרגשה של משהו שלא מפוענח עד הסוף, כי כנראה המסע לא נגמר. אנשים חוזרים ומגלים שמקומות ואנשים שהכירו השתנו. חופשות הופכות לסיוט ולצורך להתערב בסכסוכי שכנים. נסיעה פשוטה של שעתיים לארוחת ערב ומפגש חברים, נהיית אירוע טעון ומעיק. ילד המתארח אצל משפחה לחופשה ובדרכו השקטה מערער את היציבות הקיימת ועוד. הנה ציטוט שאהבתי במיוחד מאחד הסיפורים: “חשק… בכל המהומה הזאת הדבר היחידי החשוב הוא חשק. הוא בא והולך. בהתחלה מקבלים אותו בחינם ולא מבינים, פשוט מבזבזים אותו. אחר כך הוא הופך למשהו שצריך לדאוג לו.” כך באחד הסיפורים ואכן חשק הוא מונח מפתח לא…
אריק אמבלר הוא אחד מהאבות הבולטים של ספרות המתח. עשרות ספריו היו מצליחים מאד, נמכרים, נעשו סרטים על פיהם עם מיטב השחקנים, אך מטבע הדברים, הזמן גורם למעט שיכחה. תרגום חדש לספרים אלו נותן להם חיים חדשים, וייתכן וספר זה הוא רק סנונית ראשונה בתרגום מחודש לעשרות ספריו של אמבלר שרבים מהם קראתי בתור ילד בהוצאות שכבר לא קיימות ושכיום מבט על הכריכות שלהן יעלה בעיקר הרהורי נוסטלגיה ומעט גיחוך. לא נכחיש, לקורא בן ימינו ייראו הספרים (והסרטים), איטיים ומיושנים וגם פחות מתוחכמים. מצד שני יש להם יתרונות. הם לא יהיו טראומתיים מדי, לא יהיו הם מיתות המוניות, מעשי רצח מזוויעים (כאשר רוצים להרוג משיהו יורים בו כדור אחד וזהו) או סצינות מין, דברים שקיימים כיום בצורה מוגזמת להכעיס. ספר זה אינו מהראשונים של אמבלר אולם מעבר לסיפור המתח הוא נותן גם פרספקטיבה על מלחמת העולם השנייה מספר שנכתב ממש בתחילתה, עוד טרם פרצו הקרבות בחזית המערבית. הסיפור מתרחש באונייה. מקום סגור שאין לאן לברוח ממנו ובו הגיבור גם לא מסוגל להתייעץ עם אף אחד. גרהאם הוא איש עסקים המנסה לחזור מאיסטנבול ללונדון לצורך השלמת עסקה. אבל יש כאלו שמעדיפים שהוא לא יחזור. גרהאם נאלץ להיכנס לעולמות החשאיים ומגלה שהוא כמעט תמיד צעד אחד מאחורה וחייו בסכנה עצומה. אין לו…
בספרה החדש מאיה ערד יורה צרורות לכל הכיוונים של עולם הספרות הישראלי, ולכל כיוון שהיא יורה, היא גם פוגעת בצורה חדה, מושחזת ומדויקת. שום כדור לא נורה סתם, וכל אחד ואחד מהם מטרתו מסומנת עוד טרם הלחיצה על ההדק. התוצאה היא ספר מעולה, מרתק, מלא תובנות, הומור ציניות והתייחסות עצמית, וכזה שראוי לכתוב עליו ולדבר בו רבות ולכן המאמר יהיה ארוך מהרגיל ותצטרכו להאמין לי שלא כתבתי אפילו מחצית ממה שרציתי. ראו זה פלא, הספר כמעט ללא עלילה אך מרתק. דמויות סטריאוטיפיות אבל עגולות ומלאות, כתיבה נוסחאתית שבלונית אבל מתחכמת ופורצת גבולות, כתיבה על המציאות מתוך זהות בין הסופר ליצירתו. אולי כמו באותם ציורים בהם לא ברור מה רואים בהם יש לנו כאן ספר מרתק אך חסר עלילה, מבנה ארכיטקטוני מרשים המסתיר בתוכו קלישאות, דמיות עגולות אך סטריאוטפיות, כתיבה מתוחכמת אולם בסופו של דבר בנאלית, אשה נשואה באושר (ובשעמום), אימא במשבר גיל הארבעים, מתבאסת מבעלה מהחיים שלה, מהילדים המעצבנים ורוצה לברוח מכולם. סופרת כותבת את עצמה לדעת ללא שום מחיצה בינה לבין הספר. מאחר וזו משוואה, במתמטיקה שני הצדדים שווים, אבל הספרות, עזבו את הספרות, החיים, אינם מתמטיקה ותראו איזה הבדל, בטון, בנימה ובמסקנה הזמנית שלכם על הספר כאשר כל מה שעשיתי היה להחליף את סדר האיברים במשוואה, ועל הסדר…
סקירה זו פורסמה לראשונה בגיליון “ויקרא” של מוסף שבת – מקור ראשון (19/3/2021) ומוגשת כאן בעריכה שונה מעט. שנת 2020 הייתה שנת הקורונה וגם עולם הספרות נעצר, אולם אירוע אחד בלט מעל כל השאר והוא לדעתי האירוע הספרותי של השנה. מדובר ביציאת התרגום החדש של “הר הקסמים”, יצירת המופת של תומאס מאן, 65 שנה לאחר פטירתו של הסופר והוצאת התרגום הראשון של היצירה. בימים כתיקונם אירוע כזה זוקק לערב חגיגי ומיוחד בנוכחות שר התרבות ושגרירת גרמניה בישראל, ואולי עוד יגיע כזה, אולם כידוע העולם שרוי בצער ובמחלה, וננסה כאן להאיר מעט על יצירה מופלאה זו. לפני כשלושים שנה חיפשתי משהו טוב לקרוא ואימא שלי נתנה לי את האפוס הגדול של מאן “יוסף ואחיו”. “לא תאמין כמה מדרשים הוא למד וחקר בשביל לכתוב את זה” אמרה לי ואכן נדהמתי. תיאור כזה של סיפורי התורה לא קראתי מעודי. גם שפת התרגום הייתה מתאימה לעברית המקראית. ביקשתי ספר נוסף של מאן ואימא המליצה על “בודנברוקס”. שימו לב שלא על “בית בודנברוק”. כבן לדוברי גרמנית, גם בשיחה בעברית השתמשו בביתי בשמו של הספר בשפת המקור. נדהמתי גם מיצירה זו וביקשתי עוד ספרים של אותו סופר, ואז קיבלתי את Der Zauberberg עם האמירה החד משמעית, שאת זה אני חייב לקרוא בגרמנית, כאילו שידעתי גרמנית. אמנם…
“‘סיפור טוב’, כמו שאריק תמיד אומר, בשורה התחתונה זה הדבר היחיד שזוכרים.” בספר מוכרי החלומות מנסה שאול אולמרט לספר לנו מה קורה מאחורי הקלעים של סטרטאפ ועד כמה הסיפור הטוב יכול להיות רק מילת כיסוי. כן, יש כסף, והרבה, ולפעמים גם מהר, אבל יש גם מחירים. התפאורה לספר היא הסטרטאפ של גדי חסון – “ויטיים”, אפליקציה שנועדה לאפשר פעילות משותפת להורים וילדים שלא נמצאים אחד ליד השני. בסיפור התפאורה נשמע איך מתחיל סטרטאפ, מאיזה צורך ובניית משהו מהיר על הלפטופ תוך כמה לילות של תיכנות בלתי פוסק, מציאת חבר לדרך, השקעה ראשונית של סכום קטן, פיתוח אב טיפוס, השקעה נוספת, הגדלת החברה והצוות, גיוסים, קוקטיילים, אקזיטים וכל המונחים והמושגים. מה שנקרא הצצה לתחום, אולם לא בכך העניין שלי. חלקו המשמעותי יותר של הספר, הוא תהליך הקריסה של גדי וההרס העצמי שהוא חווה מאחר ואינו מסוגל לעמוד בלחץ. הוא לבד בניו יורק, אחת הערים המדהימות בעולם, אבל הוא לא חווה אותה בשום צורה אלא מרגיש תחושה שכל העסק הוא בלון שיתפוצץ בקרוב. מה הדרך להתגבר על תחושה זו? קחו מבט אחד בכריכה היפהפיה של טליה בר ותראו המון פתיתי שלג. שלג? לא בדיוק. קוקאין! וכך גדי נהיה מכור לסם אותו הוא משיג מאסי, ישראלי לשעבר שעסקיו עלו בתוהו ונאלץ לברוח מפני…
הרעיון לרכז את כל האירועים בתנ”ך ולסדרם לפי תאריכים הוא רעיון נועז למדי. הרי לכאורה, אין חשיבות בין שני אירועים שאירעו סמוך אחד לשני בלוח השנה במרחק של מאות שנים אחד מהשני. אמנם ידוע כי יש תאריכים שנקבעו לדורות, כגון י’ בניסן שדווקא בו נחצה הירדן, ובוודאי התאריכים המפורטים בתלמוד (י”ז בתמוז, ט’ באב ט”ו באב), אולם לרוב קריאת אירועים ממקומות שונים בתנ”ך, בהקשרים זרים, תיראה אקראית. הרעיון גם מסקרן, כי לאחר ההסתייגות בסעיף הקודם, אולי הסידור בצורה זו של האירועים יעלה משהו חדש, קישורים שלא חשבנו עליהם קודם, חלוקה סטטיסטית כלשהי של אירועים לפי חודשים, ונצליח לדלות מכך תובנות חדשות. האירועים בספר מסודרים על לוח השנה מתשרי ועד אלול, עם חודשים עמוסי אירועים כגון תשרי וניסן וחודשים דלים כגון שבט. בתנ”ך עצמו אין יותר מדי תאריכים. בספר בראשית תאריכים מופיעים רק בסיפור המבול וכידוע גם הם לא ברורים, והספר דן בכך ובוחר דרך אפשרית אחת. בעיה נוספת היא אירועים המתוארכים בצורה חלקית בציון החודש ללא ציון יום. יש לא מעט אירועים כאלו והוצאתם מהספר הייתה פוגעת בו. מחבר הספר ייחס אירועים אלו לא’ בחודש. את הנימוקים לכך הוא מביא בפתיחה, אולם לדעתי יש להצדיק כל מקרה כזה בנפרד. יש מקרים שמסתברים מאוד שהם אכן בראש החודש, ויש מקרים עמומים…
“מתופף אחר”, ספר הביכורים של וילאים מלווין קלי שיצא לאור ב-1962 רואה עתה אור בעברית בתרגומה של רעות בן יעקב והוא מציע מבט אחורה מפרספקטיבת דורנו למאבקי שנות השישים. באותן שנים המחאה הייתה לא אלימה ולקראת סוף העשור, הוקמו תנועות מחאה שנקטו פעילות אלימות יותר. עיקר המחאה בדרישה לשיוויון וביטול הפרדות גזעניות במדינות רבות בארצות הברית. ניסיתי ככל יכולתי לקרוא את הספר בהקשר תקופתו ללא התייחסות כלל לאירועי השנים האחרונות בארצות הבריה ולתנועות BLM כדי לראות את התיאור דרך העיניים של קלי ששישים שנה אחורנית.. העלילה מתרחשת בעיירה שלא קיימת במדינה שלא קיימת בדרום העמוק של ארצות הברית. טאקר טאליבן, שחור אך בעל אדמה, הורס את אדמתו, הורג את שתי חיות המשק שלו, שורף את ביתו ועוזב. איש אינו יודע לאן ומדוע. בעקבותיו וכאילו מעצמה, מתחילה תנועה המונית של שחורים שעוזבים את המדינה. זו מחאה לא אלימה לחלוטין שכן הם לא עושים דבר אלא פשוט קמים והולכים. הלבנים, יושבים ומסתכלים ולא מבינים מה קורה, מדוע השחורים עוזבים ומה יצא להם מזה. גם הקורא לא מבין מה קורה ופרק אחרי פרק, המסופר מנקודת מבט אחרת, כולן לבנות, דרך אגב, מבינים את המעשים ואת הייצוג שלהם. העיירה גזענית, אבל במידה הנכונה, כלומר לא יותר מדי. כך היה מקובל באותה תקופה, כמה שזה…
לא הכרתי את ג’ון פאולס, ואולי די מוזר שהספר הראשון שלו שאני קורא הוא ממואר. לממוארים קסם משלהם. הם לכאורה ספרי זכרונות אישיים, אבל רחוקים מאד מביוגרפיה. הם לא אמורים להתנהל בסדר כלשהו, ולרוב הם גם קצרים וממוקדים, ובעיקר מלמדים אותנו על עולמו הפנימי של מחברם. “העץ” נכתב לפני 42 שנה, הסופר היה אז בן 59 וחי עוד 26 שנה אחריו, וקריאה בו היום רק מחריפה את המסר שכן פאולס מקונן על אובדן הקשר בין האדם האורבני לטבע, תהליך שהואץ בשנים האחרונות. כשקראתי את הספר, חשבתי על מה הוא מתלונן. על הגינה הקטנטנה בביתו בפרבר על שפך התמזה, שגודלו רק 400 מטרים רבועים? הלוואי עלי. גם בארצנו המרחק לטבע רק עולה. אי אז לפי 42 שנה, מתל אביב העיר בה גדלתי, היה אפשר לראות בקלות את שביל החלב. אמנם לא מביתי, סמוך לכיכר מלכי ישראל, אבל אם עברת את הירקון, והתמקמת בחולות בינו לבין שדה דב, מקום שלא היה בו אפילו בניין אחד, ראית גם ראית. ואם כבר אז הוא התלונן, מה הוא יגיד עכשיו, שצדק? כנראה. הטבע אכן הולך ונהיה רחוק יותר, למרות שכמעט כל אחד יגיד שהוא אוהב טבע, ואוהב להיות בטבע. לאורך כל הספר המקסים נמצאים איורים (חיתוכי עץ), מקסימים גם, של אהרון גונסון שמוסיפים לו חן…
תארו לעצמכם שאתם שירה בגיל 21. חזרתם משנת שירות לאומי בניו-יורק, התקבלתם ללימודי ריפוי בעיסוק, תחום שאתם אוהבים, אתם צעירים והחיים נראים מושלמים. ופתאום משום מקום, צונחת עליכם מחלת ריאות נדירה, כזו של 1 למיליון, שמחייבת טיפולים כל שבוע וגוררת איתה אינספור בעיות. למרות כל זאת הצלחתם לסיים את התואר ואפילו להתחתן, אולם די מהר הנישואים לא צולחים, והמחלה מחריפה כך שאת לימודי התואר השני וגם את העבודה במקצוע, צריך להפסיק ופשוט להתמסר לטיפול הרפואי. מה הייתם עושים? אני לא חושב שמישהו יכול להעמיד את עצמו במצב כזה אבל שירה אמסלם, לא רק שלא התייאשה, אלא אף נקטה מעשה ושינתה את שמה לשירה-אמונה. את השיקולים תוכלו לקרוא בספרון שהוציאה ומתאר בכמה עשרות פרקים חוויות מחייה, רגשות, והתלבטויות על נושאים שונים, חלקם מהותיים יותר, ובחלקם גם שירה-אמונה יודעת שפחות (ובמילותיה, בסך הכל חור שני באוזן), אולם היא מסבירה גם מדוע נושאים פעוטים אלו היו בעלי חשיבות באותו רגע, ומי שמתקשה להאמין, שבסך הכל יחשוב קצת על עצמו וימצא לא מעט התלבטויות על זוטות. הספר נולד מתוך טורים או פוסטים בפייסבוק וככזה “סובל” מתופעות הלוואי של הסוגה בכללותה. לעיתים יש אנכורוניזם, פרקים המתייחסים לאירועים שכנראה קרו סמוך לכתיבת הפוסט המקורי אך הקורא יתקשה להיזכר כיום במה מדובר, חלקם נראים כבאים בסדר הלא…