ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

דין קונץ התחיל לכתוב ספרים לפני שנולדתי ואת הספר האחרון שלו קראתי לפני יותר מ-30 שנה (Lightning למי ששאל ואז הוא היה דין ר. קונץ). הוא מוציא כל שנה לפחות שני ספרים ובטח כבר עבר את המאה (בדקתי – לפחות 157. מהם 8 רק השנה – 2021 קצב של אחד בחודש, כנראה פרקים של ספר בהמשכים). גם בעשור השמיני לחייו לא נראה שהוא מאט את הקצב אולי אפילו מגביר. מאז טעמי בספרים השתנה, אולם מאחר וספרו האחרון בעברית הגיע אלי, אמרתי למה לא. אפשר לומר ששלושים שנה וכלום לא השתנה, או שהרגשתי כמי שעובר במנהרת זמן (Pun intended) אבל נראה שקונץ ממשיך לעשות את מה שהוא יודע במשך עשרות שנים ורק משתפר בזה. הספרים הם ספרי מתח, אולם כאלו המשלבים גם פנטזיה וגם אימה במינון כמעט שווה. כתוצאה מכך, אין כל כך טעם לנסות לנחש את סוף העלילה, עולם הפנטזיה מאפשר המצאות לפי הצורך בכל רגע נתון, ואין דבר שאינו אפשרי. נהפוך הוא, הבלתי אפשרי הוא זה המושך את הסיפור. אנו יכולים להביות בטוחים שהרעים יבואו על עונשם אבל שיהיה לזה מחיר לא קטן. בספר אנו פוגשים את ג’יין הוק שיוצאת להבין מה קרה לבעלה, איש צבא עם קריירה מבטיחה שבלי שום סיבה התאבד. הוא השאיר מכתב התאבדות הגיוני כמו…

מירנדה כבר מתכננת את חייה, היא גרה בפלורידה, עובדת בבית ספר כמורה להיסטוריה. מקצוע שהיא אוהבת ונהנית ממנו ומתכוננת לחתונה עם הארוס שלה, כאשר היא מקבלת את החדשות על מותו של דודה בילי איתו לא הייתה בקשר שנים ארוכות. מדוע הקשר ניתק? מירנדה לא זוכרת בוודאות, היא רק יודעת שהיו מריבות נוראיות של הדוד עם ההורים שלה, והדוד התרחק מהם עד שכמעט נשכח. מתוך התקף נוסטלגיה, מירנדה נוסעת ללויית הדוד, ונתקלת שוב בשתיקה לא מוסברת של הוריה על כל עניין המריבה ומגלה גם שהיא ירשה מדודה את העסק שלו – חנות ספרים בוטיקית ונחמדה בשכונה בלוס אנג’לס. מירנדה לא יודעת מה לעשות בירושה הבלתי צפויה, מה גם שהחנות, נחמדה ככל שתהיה, היא עסק כושל, ואפילו כושל במיוחד, עורך הדין לוחץ למכור כמה שיותר מהר, אבל מירנדה יודעת שהחנות הייתה כל עולמו של דודה והיא מחליטה לעשות כל מאמץ על מנת להפעיל אותה, גם אם זה כרוך בוויתור על חייה הקודמים בחוף המזרחי. בינתיים, הדוד, מפזר לה רמזים שונים ומשונים, בתוך ספרים כמובן, שכל אחד אמור להביא אותה למקום או דמות שיכולים לשפוך קצת אור עליו ולספר לה דברים שהיא מעולם לא ידעה. וכך יוצאת מירנדה למסע בעקבות דודה ובעקבות עצמה בניסיונות להבין, מה הסוד הגדול שמסתירים ממנה. החידות, ספרותיות ברובן…

ונלטיין הוא חג האהבה הנוצרי, אבל הרבה אהבה לא הייתה שם בלילה ההוא באודסה טקסס, מקום שכוח אל בצורה מיוחדת אפילו בפרמטרים של ארצות הברית. גלוריה רמירז, בת 14 בסך הכל, אולי חיפשה מעט אקשן, כי באמת שאין מה לעשות בחור הנידח הזה, אבל את התוצאות – אונס אכזרי, אלימות וכמעט מוות היא לא צפתה. כבר מהשם שלה אתם מבינים שהיא מקסיקנית, ואמנם נולדה בארצות הברית, אבל בוודאי לא שוות זכויות, בטח לא בתור נערה בת 14 באודסה טקסס. לאחר הסיפור המזעזע הזה בו גלוריה מצליחה לברוח בשארית כוחותיה וניצלת רק בזכות התייצבותה של אשה צעירה אחרת לצידה, אנו מקבלים תמונה רחבה יותר על אותו מקום, שכמה שנשמע לנו מוזר משקף מציאות של נשים ובחלק מהעולם גם בימינו והיא שבמקרה הטוב מתחתנים עם הנער שבגיל 15 הכניס אותך להריון, ואפילו מצליחים לייצר מזה משפחה מתפקדת. זה כמעט לא קורה. הנישואים מתרחשים בגלל שמרנות, מדובר בקהילות נוצריות וזה המעשה המקובל. גם גירושים כמעט שאין, אולי חלקם קתוליים, כנראה גם אמצעי מניעה לא, וככה נוצרים להם זוגות שאין בהם כמעט כלום. האישה תמשיך לדאוג ולטפל בילדים, לעבוד לא בא בחשבון, והבעל ימשיך לעבוד בחוות הגוססות או בקידוחי הנפט המסוכנים. זו שגרת החיים שם. הנשים המוזכרות מנסות להתמודד עם המציאות בדרכים שונות. אחת,…

הדס, נערה צעירה, לוחמת פלמ”ח, נשארת אחרונה מהכוח שלה שהושמד בקרב לטרון וקוראת לעזרה במכשיר הקשר. האם מישהו ישמע אותה ויחוש לעזרתה? בסיפור המצהיר על עצמו שהוא בדוי לגמרי אך מתבסס על דמויות אמיתיות יש צורך במשנה זהירות. מה אמיתי ומה בדוי? הדסה למפל ראויה לאזכור והצגה קצרים ונפתח סקירה זו במעט פרטים ביוגרפיים אודותיה. הדסה (הלינה) למפל, נולדה בפולין בשנת 1929 ועברו מזרחה על מנת להתחמק מהגרמנים. בהיותם תחת שלטון סובייטי עברו נדודים רבים. בשנת 1942 נשלחה הדסה עם קבוצת ילדים יתומים, ואיתם עלתה ארצה במסגרת “ילדי טהרן” ונקלטה בקיבוץ גבעת ברנר. לאחר התגייסותה לפלמ”ח וסיום קורס אלחוטניות הצטרפה לשיירות משוריינים ולאחר מכן עברה לחטיבה 7 שנלחמה בלטרון  במבצע “בן-נון ב’”. הדסה הייתה בכוח הפורץ שספג אש קשה והיא נשארה האחרונה בחיים עד שנפגעה גם היא מאש הירדנים. טרם מותה הספיקה לדווח על הפגיעה ועל כך שכל הכוח נפצע וקולה הוא האחרון שנשמע בקשר. לפי עדויות מילותיה האחרונות היו “מסור דרישת שלום לחבר’ה”. את פקודת הנסיגה שקיבלה, כבר לא יכלה לצבע. הדסה למפל נקברה בקבר אחים ביד הרצל. למפל השאירה אחריה צרור מכתבים ויומן וחלקם תורגם ויצא בספר על ידי בן ציון תומר וכך מתאפשרת הצצה נוספת לעולמה. ספרה של מיר-תיבון פותח באותו קרב אחרון ובקריאת הקשר האחרונה ומשם…

את הסקירות אני מקפיד לכוון לגופו של ספר ולא לגופו של סופר, אולם בפתיחת דברי עלי לציין את אי הנחת שלי ואפילו סלידתי מהתבטאויותו של חיים באר כלפי הציבור הדתי-לאומי אליו אני שייך. מעבר להתבטאויות אלו, שאדם שהמילה היא אומנתו צריך להיזהר בהן, הרי שבאר, ותסלחו לי על משחק המילים, יורק לבאר ממנה הוא שותה, שהרי הציבור החרדי אינו קורא את ספריו והחילוני (ברובו המוחלט) אינו מבין את מכמני ארון הספרים היהודי המושקע בכל אחד מספריו. לאחר שאמרנו את מה שהיה חייב להיאמר, נודה בריש גלי, שאני אוהב את כתיבתו של באר ונדון בספרו החדש: “צל ידו. חדש? אני כלל לא בטוח. אמנם כבר גב הספר מגלה לנו שזהו ספר בבואה לחבלים, כך שבוודאי שחבלים וחלקים ממנו יחזור ויופיעו בספר, אולם גם סיפור המסגרת דומה לספרים אחרים של באר. פרקיו הראשונים של הספר, הרי הם שחזור מדוייק, כמעט מילה במילה של “לפני המקום”. מיליונר מסתורי יוצר קשר עם באר ומזמין אותו לבירת אירופה (וינה או ברלין) לאיזו עבודה לא מוגדרת עד הסוף, אבל מתגמלת ומפנקת מאד והמתגלה גם כבעייתית. אפילו שמו הפרטי של השוע זהה, רפאל. גם ספר זה, כאחרים של באר הוא ארס-פואטי, ובאר מככב בתפקיד עצמו. הוא מגיע לבית אבות בטירה באוסטריה על מנת לדובב ישישים מבני עיירת…

אתמול שמעתי שקולט אביטל פרסמה אוטוביוגורפיה. לא הייתי נזקק לפרט זה אלמלא גם אחד מגיבוריו של הספר “טובי בנינו” שוקד על פרסומה של אחת כזו באיבחה שהיא מגולומנית וגרפומנית כאחד (ברירת המחדל עבור אוטוביוגרפיה). זהו מנחם לאופר, עסקן פוליטי שתהילתו הגדולה, כמו בסרט הערת שוליים, היא על כך שהיה יד ימינו במשך שנים של האיש המיתולוגי יוסף בורג. אה סליחה, יואל פריש. אבל מאז שפריש נפטר לאופר נדחק לשוליים. הוא עוד מסתובב בבניין המפלגה אבל אף אחד לא סופר אותו ומתייחס אליו. המרמור עבר כבר מזמן את האוורסט ואנשים ממורמרים נוטים לעשות מעשים קיצוניים. למנחם בן ובת, הבת נהייתה חילונית אבל הבן, ממש לפי הספר, בוגר ישיבה, מייסד התיישבות בשומרון, ואפילו עורך את עיתון המתנחלים. גם לבן יש בן (ועוד כמה אבל הם לא חשובים לספר), ומה שהוא עושה אתם תחשדו לבד בפרק הראשון, ואם לא תגלו בעצמכם, זה כבר מופיע בפירוש בפרק השלישי. בכל אופן, עיסוק לא מאד מכובד לנכד של מי שהיה יד ימינו של בורג, סליחה, פריש. המשפחות לא לגמרי מתפקדות. מנחם הזניח את ילדיו בעיסוקיו הפוליטים וגם בנו יואב מזניח את ילדיו בעיסוקיו העיתונאיים. כתיבתו של הורוביץ היא מגזרית מאד ומתייחסת לציבור הדתי לאומי. ייתכן והיא אפילו מגזרית מדי. היא כתובה בצורה סאטירית כמעט קומית וכל…

ספרה של עירית קינן מתאר את מסעה בעקבות היומן של אביה אותו קיבלה שנים רבות לאחר מותו. אביה, שהיה אסיר במחנות שבויים בתקופת מלחמת העולם השנייה, מעולם לא דיבר על תקופה זו לאחר מכן, כמו למעשה רוב הניצולים, וכך בתו ידעה רק מעט על עברו. מותו המוקדם של האב בתאונת דרכים, לא איפשר את שמיעת הסיפור ממנו, שכן בשנים האחרונות, אנשים רבים ששתקו שנים נפתחו מתוך ההבנה בחשיבות הסיפור ובכך שהצורך הקיומי לשרוד כבר קרה, כאשר יש להם לא רק ילדים אלא גם נכדים ונינים. היומן כתוב ברובו בסרבית, והוא אינו ארוך במיוחד, שכן כתיבתו החלה רק לאחר מאסרו של האב, ונייר, עיפרון וגם זמן ומקום לכתוב הם מצרך נדיר. בעיקר היה צריך לשמור על היומן מכל משמר בכל מעבר של מקום. לכן, עיקר הספר הוא תיאור מסעה של קינן היוצאת בעקבות פרקי היומן לתחנות שונות במסע החל מביטולה שבמקדוניה, מקום הולדתו של אביה, יעקב ז’אק קלדרון, ועד למחנות השבויים בצרפת ובלגיה (שכמובן אינם קיימים יותר). תולדות המשפחה מתחילות בביטולה, עיירה במקדוניה, שהייתה חלק מישות כלשהי אחרת. לאחר מלחמת העולם הראשונה נוסדה יוגוסלביה, שילוב בלתי אפשרי של סרבים וקרואטים ששנאו אחד את השני לפני, תוך כדי וגם אחרי ולמעשה כנראה עד היום, עם עוד מדינות שונות. הכיבוש הגרמני ביטל מדינה…

“אני יודעת שאתה לא בקטע של שירה, אבל השבוע יצאו שני אלה. רוצה?”. זו ההודעה שקיבלתי מאשת היחץ של הוצאת “מקום לשירה”, הודעה שלוותה בתמונה הדומה לתמונה הבאה: התשובה שלי הייתה שאני בקטע של כדורגל ואכן הספרים הגיעו בדיוק לאליפויות אירופה ואמריקה, ובתקופה זו התמקדתי בספר על הכדורגל. לכדורגל אכן מגיע ספר משלו, כדורגל אינו עוד ענף ספורט, הוא “הענף ספורט” ובמקומות מסוימים הוא גם החיים עצמם. אמנם נראה שאין קשר ישיר בין כדורגל לשירה, כל עוד לא כוללים את השיר הידוע “השופט ….” הנשמע לעיתים ביציעים ופזמונים ברמה דומה. אולם, לחלק בעל משקל רב כל כך בתרבות האנושית גם המשוררים צריכים להתייחס מה גם שרובם בעצמם אוהדים של קבוצה זו או אחרת, ועל כך הם שופכים את ליבם בהצלחות, ובעיקר, באכזבות. ואיזה שמות יש בכרך, אלתרמן, פן, אבידן ועוד רבים וטובים. כולם כתבו על כדורגל. כדורגל הוא גם אירוע לאומי כפי שזוכרים זקני הקוראים במשחקה ההיסטורי של נבחרת ברית המועצות בישראל. אלתרמן, לא פחות, חיבר שיר על האירוע וכמעט כל הממשלה צפתה בו. השנה הייתה 1956. ישראל רק נוסדה. ברית המועצות הייתה הדבר המפחיד ביותר בעולם וההתמודדות הייתה במסגרת מוקדמות אולימפיאדת מלבורן. ישראל הפסידה 5-0 במוסקבה ומשחק הגומלין נערך באיצטדיון רמת גן. לאחר שער של הסובייטים קרה האירוע המרגש…

אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אולם בעוד שלרוב אנו אומרים ביטוי זה בהקשר החיובי, ובכך שאין גבולות לאן אפשר להתקדם, הרי שחוקי הסימטריה מחייבים גם את ההקשר השלילי, והתהומות אליהם אפשר להגיע באמריקה אכן בלתי מוגבלים בעומקם. לפני שנתחיל קצת מוזיקת רקע בשירם הקלאסי של סיימון וגרפונקל. ראיתי לא מזמן את הסרט “שבעת המופלאים”, ונדמה שימי המערב הפרוע טרם חלפו מאזורים מסוימים של ארצות הברית, אי שם במיד-ווסט, במקומות רחוקים, החצר האחרית של ארצות הברית. יש שריף, ויש מועצה, ויש בית ספר ואפילו מה שמכונה רווחה אבל כל אלו אינם מתפקדים ומה שקיים הוא החוקים הבלתי כתובים של אלו שגרים שם, חוקים שרק המקומיים יודעים, חוקים שאסור להפר אותם. זהו אזור הרי האוזרק, אזור יפהפה על גבול מדינות מיזורי, ארקנסו ואוקלוהומה. מקום שיפה לטייל בו, התמונות נראות נהדר, אבל לחיות בו? כנראה עניין שונה לחלוטין. רי דולי בת ה-16 מכירה את כל החוקים ואת כל הקודים ויודעת שהיא בבעיה קשה. אביה נעלם, אמה לא מתפקדת והיא מטפלת בשני אחיה (למחצה) הקטנים. כולם קוראים לה ילדונת, כי ככה מקובל לקרוא שם לנערה בת 16, אבל חברה טובה שלה באותו גיל היא כבר אמא מהריון לא מתוכנן, מה שמראה שגיל 16 נע בין ילדונת לבין אמא נשואה בנישואי הכרח לא מאושרים….

ספר זה הוא ספר בעל אופן פנטזי באופיו, לא רק בגלל תוכנו הכולל ראיית העתיד, חזיונות, גלגולי נשמות וכהנה אלא בעיקר כי גיבורו הראשי, ולנטין פוטוצקי הוא דמות שאין לה ביסוס היסטורי עובדתי. דמותו מופיעה בכמה מקורות יהודיים, כולם כנראה מסתמכים על אותו מקור, איך אין לו שום מקור מחוץ לכך. ייתכן כי הדמות מבוססת על סיפורי גרים אחרים שהיו ועובדו וכוללו לאגדה אחת “ולנטין פוטוצקי, גר הצדק אברהם בן אברהם”. משכך והסיפור המקורי הוא אגדתי באופיו וכמובן שבו פערים מרובים, הרי שרומן זה ממלא פערים ויוצר יצירה שלמה, בדיונית אמנם, אך כזו המנסה להביא את התקופה (ראשית המאה ה-18) על קורותיה ודמויותיה. גם בספר עצמו יש פער מסוים בין הזמנים מאחר ובאגדת המקור על הגר אברהם בן אברהם מותו מתואר באמצע אותה מאה ולא בתחילתה. משפחת פוטוצקי הייתה משפחת אצילים גדולה וחשובה (כריכת הספר מציגה את אחד מארמונותיה) בפולין שהתפרשה על פני ענפים רבים והאגדה מספרת על אחד מבניה, ולנטין, שפנה עורף לדת הקתולית של משפחתו ואימץ את היהדות, לאחר ששאלות אמוניות שהיו לו, לא נפתרו כלל בגישה הנוצרית אותה הכיר. בהיותו בן אצולה בכיר שהמיר את דתו, הדבר היה לבושה גדולה לכנסייה שרדפה אחריו עד חורמה ולאחר הלשנה עליו, מפי יהודי אחר (ולחלק אומלל זה של האגדה אני…