בספר על קצה הלשון עשרות פרקונים קצרים בנושאים שונים בשפה העברית. שלושת חלקיו העיקריים עוסקים במילים סביב לוח השנה, מילים ותולדותיהן, וקשרים בין העברית לשפות קדומות אחרות במרחב הגיאוגרפי. הספר גדוש ומלא כל טוב, ולמרות שפרקיו מחולקים לפי הסדר שמניתי הוא תזזיתי למדי, אם כי בצורה חיננית וחביבה. אמנם, את פרקי לוח השנה אפשר לקרוא כל פעם במועד המתאים, אולם לשאר חלקי הספר נראה כי פתיחה אקראית תהיה האפשרות הנוחה ביותר, מאחר וממילא הנושאים שזורים זה בזה. דרך נוספת היא להשתמש במפתח המילים המפורט בסוף הספר, דרכו ניתן לראות כמו מילים ונושאים נכנסו לספר, ולחפש שם במבחר המילים והשמות. דווקא את שמי שלי, גד, לא מצאתי וחבל. זו הרי מילה עם משמעויות רבות: מזל, צמח, ואפילו כינוי לאל כלשהו ודמיון מסתורי לשמו האנגלי של האל. לא נורא, הרי אין אפשרות לעסוק בכל הנושאים, וצריך להשאיר משהו גם לספרים אחרים. להדגמת נושאי הספר, כמו גם מבנהו נביא בקצרה תיאור של הפרק העוסק בחג השבועות אותו אך חגגנו. עשרה עמודים הוקדשו לחג זה והראשון בהם עוסק במספר שבע. פרקון זה הוא יותר דבר תורה קצר לשבועות מאשר עיסוק בעברית אולם פרקון נוסף המדגיש את ההבדל בין מתן תורה לקבלת התורה, משלב בתוכו את העברית. גם בעמודים הבאים נמצא עניינים כללים של חג…
האמת היא שאין לי הרבה מה לכתוב על הספר המקסים הזה. הוא דומה מאד באופיו לספרה הקודם של ינסן שסקרתי ואהבתי – “לנסוע עם מטען קל“, רק שכאן כל פרק, שהוא בעצם סיפורון קצרצר הוא חלק מסיפור גדול יותר, המציג שתי דמויות של חברות, לא צעירות, אחת סופרת, ינסן עצמה, והשנייה מאיירת, שגם היא מבוססת על חברה אמיתית. ואם הספר הקודם עסק בנסיעות, הרי שכאן העיסוק הוא בחברות, באהבה, ובחיים עצמם לעיתים דרך אפיזודות רבות משמעות ולעיתים דרך אזוטריה. ובכל זאת אכתוב מעט דווקא על פרק אחד המתאר את מצלמת הוידאו והשימוש בה. הצילום, ובוודאי הקולנועי הוא אומנות שונה לחלוטין מהקריאה, וגם מהרישום בהיותו מנציח אצף מציאות שקרה, ולא רגע בודד, אולם יותר מכך, מודגש בסיפור כי ההתעסקות בצילום עצמו מחמיצה את הרגע אותו מצלמים. דבר זה היה נכון בעבר עם סרטי 8 ממ ונכון גם כיום בדור הסלפי. כמה פעמים רואים במופע שכל הקהל מצלם בסמארטפון במקום פשוט להנות? על בשרי חוויתי דילמה זו בליקוי החמה המלא בו צפיתי. הופעה לוקחת כמה שעות ואפשר בהחלט לצלם במהלכה, אבל מה עושים בליקוי מלא של 140 שניות בלבד? באמת כל שנייה חשובה. ההחלטה הייתה לחוות את הליקוי ולמעט מאד בצילומים ואכן יש לי מעט מאד תמונות, אולם המוח, המצלמה המשוכללת ביותר,…
סיפור העלאת יהודי אתיופיה הוא סיפור מטורף לחלוטין. מכל כיוון שלא תסתכלו עליו. הקיום של קהילה יהודית נידחת, מבודדת וותיקה מאד, ששומרת על יהדותה אלפי שנים וזוכה לשוב לחיק העם. זה הכיוון הגאולי, שגם בו יש לעסוק הרבה, אולם ספרנו עוסק בצד אחר של הנסתרות, פעילות המוסד להעלאת היהודים. העלאת הקהילה במבצע שלמה בשנת 1991 מוכרת יותר, אולם גם לפניה הייתה שפע של פעילות סודית ומסוכנת שעדיין יש דברים רבים שאי אפשר לספר עליה, אך מה שכן מופיע בספר זה של רפי ברג. תחילת הספר סוקר את ההיסטוריה של הקהילה עד שהתקבלה החלטה, גם מסיבות פוליטיות וגם מסיבות שהסיכון לקהילה גבר, להעלות ככל שאפשר מבני הקהילה לישראל. ליהודי אתיופיה עצמם זה היה חלום שהם חלמו עליו במשך מאות שנים אולם בסוף שנות השבעים הוא היה קשה עד בלתי אפשרי להגשמה. המהלכים החשאיים מול אתיופיה נחשפו ונפסקו באחת. אתיופיה, כאז כן היום, הייתה שקועה במלחמות פנימיות וסכסוכי אזרחים ושבטים (אריתריאה לא הייתה קיימת אז), וגם הממשל בסודן היה עוין לישראל (דרום סודן לא הייתה קיימת). ובכל זאת, חיבורים כלשהם, ואיש אמיץ אחד שהצליח לברוח מאתיופיה ולחצות את הגבול לסודן, פרדה אקלום, פתח את השער לאלפים. מכתב שלו הגיע למוסד וסוכן המוסד דניאל לימור, ולמעשה אפשר לומר שכל המבצע הענק הזה רשום…
חייו של תום, ילד בן שבע, מתערערים. אביו נפטר בתאונת דרכים. תום, כדרכם של ילדים מאשים את עצמו, ובעוד הוא מנסה למצוא את מקומו החדש בעולם עם אימו ואחותו, נכנסים שניים לחייו, בן הזוג של אימו וגרוע מכך, בנו המבוגר ממנו רק בשנתיים, מה שמערער שוב את כל הסדר. שני חלקיו של הספר עוסקים כל אחד באירוע מערער אחר. חלקו הראשון עוסק באותה תאונת דרכים ומה היו הנסיבות שהובילו אליה. הטריגר לעיסוק בה הוא הודעות SMS מסתוריות המגיעות מהטלפון הישן של האבא, שנים לאחר מותו, וגורמות לתום לחשוב שאביו עוד בחיים. תום לא באמת חושב כך, אבל בכל זאת צריך לברר את העניין ודרכו מגיעים להבנה של האירוע. חלק זה של הסיפור עומד בפני עצמו, והזכיר לי במידת מה את “סיפורו המוזר של הכלב בשעת לילה”, על התמימות וההתפכחות ממנה. חלקו השני מורכב יותר. הדמויות של ליבי האחות הצעירה וגור, האח החורג תופסות יותר נפח, ולמעשה מניעות את הסיפור כאשר תום עצמו פאסיבי ונגרר. חלק זה שונה מהותית מהחלק הראשון, גם בגלל ריבוי הקולות אך גם בגלל שהוא משנה פאזה בסיפור. אם חלקי הראשון הוא יותר בעל גוון מיסטי, חלקו השני הוא בעל גוון אפל גותי והתמימות נעלמת כליל. גור עשה משהו נורא, וחלקו השני של הספר בוחן מדוע בכלל…
מסמכים ישנים שמתגלים פתאום, או שהחליטו להתייחס אליהם מובילים לגילויים מרתקים. כיהודים, אנו רגילים לכך ועשרות סיפורי חיים נחשפו כך בשנים האחרונות (הנה המחקר המשפחתי שלנו – ראו במאמר כאן גרו הבירים). אולם פחות אופייני לקרוא מחקר כזה על גרמני כלשהו. המסמכים מתגלים אולם לרוב אין לצאצאים עניין רב בהם. הסיבות מובנות. יצא לי כמה פעמים לשאול גרמנים ואוסטרים מה סבא שלהם עשה בזמן המלחמה, התשובה המקובלת היא “לחם במזרח” ללא פירוט יתר. יש תיבות פנדורה שלא רוצים לפתוח. ייחודו של ספר זה הוא בפתיחת תיבה כזו, של גרמני-נאצי רגיל לחלוטין, רוברט גרייזינגר. כורסה שנקנתה בפראג מצאה את דרכה לאמסטרדם ובחידוש הריפוד בשנת 2011 נמצאו בה מסמכים רבים, לאחר כעשר שנים יצא ספר זה המשלב גם את סיפור המחקר עצמו והתקדמותו וגם את קורות חיי גרייזינגר בעל המסמכים. גרייזינגר אינו נאצי בכיר אבל גם לא כזה שהתנגד למשטר. להיפך הוא נהנה ממנו ושאף לנצלו להתקדמותו האישית. הוא דומה למיליונים אחרים. אין זה סוד, שרק מיעט שבמיעוט מהפושעים הנאציים קיבלו את עונשם, ומיעוטם נתבעו לתת עונש כלשהו. גרייזינגר מצא את מותו בסיום המלחמה בפראג, כחלק מהנקמה שביצעו הצ’כים, אולם רבים אחרים, דומים לו במעשיהם ובפעולותיהם, המשיכו את חייהם באין מפריע. דניאל לי, שקיבל לידיו את המסמכים יצא במסע חיפוש, ואיתר את…
אנחנו קוראים ושומעים לא מעט דעות פסימיות לגבי גורל העולם. לפעמים נדמה לנו שזה בצדק. מצד אחד, משבר אקלים, בעיות הגירה קשות, טרור עולמי מתחזק, ונכון לשעת כתיבת שורות אלו, מלחמה קשה באוקראינה. מצד שני, העולם נהיה שטוח, תוחלת החיים עולה, מדינות ממשיכות להתפתח, שכבות חדשות של מעמד ביניים צומחות בדרום מזרח אסייה וגם באפריקה. נשאלת השאלה, לאיזה כיוון הולך העולם? טוב יותר או גרוע יותר. התשובה היהודית לנושא היא ברורה, העולם תמיד מתקדם קדימה, אך מפעם לפעם יש ירידות חמורות. לדעה זו מצטרף הנס רוסלינג בספרו “עובדתיות” ועיקרו הוא שרובנו לא ממש מכירים את העולם ואת תושביו. ברובנו הוא מתכוון לרוב למדינות המערב המפותחות, ובכללן ישראל. מדינות אלו הן כשביעית מאוכלוסיית העולם והמושג שלהן לגבי כל היתר, קלוש למדי. מצב העולם לשם הדגמה הספר מתחיל בכמה שאלות הנוגעות למצב העולם, שאלות שהנתונים אליהם זמינים בקלות: מה אחוז הבנות המסיימות בית ספר יסודי, איזה אחוז מאוכלוסיית העולם חי בעוני, כמה מהילדים בעולם מקבלים חיסונים. עשרות פעמים נשאלו שאלות אלו והתוצאות מביכות למדי, פחותות בהרבה מאשר ניחוש אקראי, מה שמראה הטייה עצומה בחשיבה. התחילו את הספר בכך שתקחו את המבחן וראו מה אם חושבים. בכל אופן, הנתונים מראים שהעולם משתפר, ולצורך כך מחלק רוסלינג את המדינות לארבע קבוצות ממדינות נחשלות לגמרי…
לרוזה לא נשארה כל ברירה. בעלה נרצח, הוריו נלקחו והיא חייבת למצוא מקום מסתור לה ולבתה. כך מתחיל הספר “הציפור הצהובה שרה:, בעיצומה של מלחמת הועלם השנייה וכאשר השמדת היהודים במזרח אירופה התחילה להתבצע בהיקפים גדולים. רוזה פונה לאחד האיכרים מתוך תקווה שיעזור להם כי פעם דוד שלה, רופא הכפר, טיפל בילדים שלו והצילם, ואמנם האיכר ואשתו מפחדים אולם מוכנים לעזור ליום או יומיים, לא יותר. גם יומיים זה משהו, אבל היומיים מתארכים לזמן רב, כי למרות הסכנה, האיכר מצא יתרונות מסוימים במצב המאפשרים לו פורקן מדי לילה, כך שרוזה ומרים מסתתרות תקופה ארוכה במחסן. לצאת אסור, לדבר אסור, להרעיש אסור ואם מישהו מתקרב חייבים להתחבא היטב. מרים, שגדלה בבית מוזיקלי ולה כשרון בתחום, צריכה לדמיין את כל המוזיקה בראשה, כאשר רק בובת ציפור קטנה יכולה לשיר במקומה כמשחק דמיון. רוזה במאמצים כבירים מצליחה לייצר איזו שגרת לימוד וללמד קצת קריאה וגיאוגרפיה וחשבון. לקורא לא ברור כלל איך עברו הימים האלו, מאות ימים של פחד וכמעט אפס מעשה כאשר בכל שנייה אפשר להתגלות, ולמעשה גם אין כל כך אפשרות לכתוב על זה. אבל רוזנר מצליחה בתחילת הספר להעביר את תחושת המחנק בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו ולקרוא נשאר לנסות ולהפעיל את הדמיון, לצורת חיים כזו במשך שנה וחצי. אולם בכך לא…
חמש נשים בגרמניה של ימינו, אבל בלייפציג, וזה חשוב, כי גם שלושים ומשהו שנה אחרי נפילת החומה, מזרח גרמניה עדיין שונה ממערבה, חמש נשים מוצאות את עצמן די תקועות. שמו של הספר אמנם מרמז על מספר הנשים המספרות כל אחת את סיפורה, אולם שמו במקור (Die Lieben im Ernstfall) וכן בתרגום לאנגלית מתאר אותו הרבה יותר טוב, אהבה בשעת חירום, ואולי אהבה במצוקה היה השם הנכון, כי אין מקרי חירום בספר, אבל מצוקות ואכזבות יש ויש. אהבה? בקושי רב.דווקא תמונת הכריכה, גם היא ללא שינוי מהמקור, מבטאת את הספר, אשה נמצאת לפני קפיצה, אפשר רק ליפול, ואפילו בלי לראות אנחנו יודעים שבבריכה אין מים. כל מה שמצפה הוא התרסקות. באמת שאין מה לקנא בנשים אלו. חלקן לא חוו זוגיות מעולם, חלקן התאהבו התחתנו והתגרשו, כולן בגדו ו/או נבגדו ולרוב גם וגם, ואם הדבר הוא תמונת מצב של גרמניה ואירופה בכלל, הרי שהתפרקות מוסד המשפחה, “ההישג” של הפוסט-מודרניזים והפרוגרסיביות, הוא משהו שממש לא צריך לקנא בו. אפילו להיפך. חמש שנים, חמש סיפורים, ואפילו הצלחה אחת אין. כנראה שלכתוב היום על משפחה מאושרת זה באמת בנאלי מדי, ואילו לאומללות פנים רבות, אבל למעשה כל האומללות מגיעה, אולי פרט לפאולה שלה אכן קרה אסון, מאותו מקום שהזכרתי והוא העדפת האני והעצמי על פני…
בפתיחה המהווה מחווה לגלגול של קפקא, תוך גם שימוש מובהק במנה הקפקאי של עלילותיו, ג’ים סאמס, מקבילו התיקני של גרגור סמסא מתעורר והוא ראש ממשלת בריטניה. אמנם זה לא קרה במקרה, אך ג’ים שבהתחלה מתקשה להתרגל לגופו החדש והמכוער עד מאד בעיניו וחושש מתפקדי מגלה במהירות את כוחו המשחית של השלטון. ברקע תוכנית כלכלית נועזת, והזויה לחלוטין, שאפילו קיבלה רוב במישאל עם, אולם אף אחד לא ממש רוצה להוציא אותה לפועל, עד שמגיע המקק והוא נחוש ליישם אותה ממניעים שיתבררו רק בסיום הספר. לא צריך אפילו לקרוא את גב הספר, בשביל להבין שמדבור על תהליך הברקזיט בו העולם הסתכל על בריטניה כמוכת שיגעון. אמנם, לעומת התוכנית המופרכת לגמרי בספר, הברקזיט עוד נראה מהלך הגיוני, ונעיר אפילו שהוא נתן לבריטניה יתרונות מסוימים בתחילת משבר הקורונה בכל מה שקשור להצטיידות עצמאית בחיסונים, אם כי נראה שבינתיים צצות ועולות עוד ועוד בעיות ממנו. אבל סאמס מגלה שלא פשוט להעביר את התוכנית, יש הרבה התנגדות גם בקואליציה, וצירך למסמס אותה וכל האמצעים כשרים, החל מפיטורים של מי שלא תומך בתוכנית, האשמות דיפלומטיות מגוחכות, שקרים והפרת כל חוקי המשחק. כל זאת כאשר ברקע יש גם נשיא אמריקאי אוהד למדי ומנהיגות אירופאית חלשה ורופסת כאשר שאר העולם כלל לא קיים. יציאתו של הספר לאור בעברית בדיוק…
מהתיאור על גב הספר לא הצלחתי להבין על מה הספר והאם הוא מתאים לי. התיאור לא מציג פרוזה במובן המקובל, יותר הרהורים פילוסופיים ואולי זרם תודעה, או איזה שילוב שלהם. קראו בעצמכם בסוף הסקירה. הוצאת מטר הגונה ואפילו נראה שטורחת להזהיר את הקורא מפני השונות של הספר. מצד שני לאזהרות אלו יש גם יתרון. מזה זמן רב יש לי הרגשה שספרים רבים, מבוססים פחות או יותר על אותו “מתכון”. אמנם גם ברמת הביצוע יש הבדלים ניכרים, אבל יש יותר מדי מאפיינים זהים ואפילו סוג של שטאנץ. בספר זה כבר נוצרה סקרנות ואם אני מחפש דברים חדשים, האחריות היא עלי לנסות ולטעום אותם. הספר אכן פותח בהרהורים פילוסופיים על משמעותה של ידיעה שיכולה להיות מרגשת או בנאלית – “גופה של לוויתן כחול נשטפה לחופי העיירה ארקטה ביום שבת”. מה שמעות של ידיעה כזו. מה היא עושה לאנשים ומה קורה אחריה.כל אלו, המתבססים על סיפורים דומים אמיתיים, הם רק ההקדמה לספר שבסופה מוחלט להעביר את השלד לאוניברסיטה המקומית על ידי מסוקים. אחד הטייסים מתלהב מאד מהעניין, סופסוך יהיה לו משהו מיוחד לספר לבן שלו – “אבא טס עם לוויתן”. לפני שנמשיך עם תיאור הספר, אין ספק שלוויתן כחול, הוא בעל חיים מרשים. בעל החיים הגדול ביותר, שנראה רק לעתים רחוקות, מרשים גם…