ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

הספר “נאמנות” מאת הרנן דיאז הפך לתופעה. לתופעות יכולות להיות סיבות רבות. ניקח תופעה מהזמן האחרון, הספר “שירת סרטני הנהר” מאת דליה אוונס היה תופעה בולטת. בעיני הוא ספר בינוני עם עלילה חסרת היגיון, תיאורי טבע רומנטיים וקיטשיים וגרוע מכל, עם מסר מיזאנדרי מסוכן, אולם דווקא אותו מסר, נישא על גלי מחאת ה #MeToo, סייע לו להפוך לרב מכר היסטרי. הספר היה מועמד לפרסים רבים, זכה בפרס פוליצר היוקרתי, כולם מדברים עליו, כולם גם מסרבים לחשוף פרטים מהעלילה ורק אומרים “תקראו ותבינו”. קראתי, אולי הבנתי, ואנסה גם להעביר חלק מההרגשה. אני מרגיש די בנוח מבחינת חשיפת פרטים מהעלילה, מאחר ולספר אין עלילה במובן המקובל של המילה. הרנן דיאז עובר במודע כל כמעט כל הכללים. הכלל אולי הכי חשוב שאני מכיר בספרות, הוא “אל תשעמם את הקוראים שלך” . למרות כלל זה חלקו הראשון של הספר מתאר את קורותיו של איל ההון בנג’מין ראסק, הצלחתו הפיננסית, נסיקתו המטאורית, יותר מדי מטאורית, ולא מעט פרטים על רעייתו המנוחה. הרמז היחידי שיש לנו הקוראים בינתיים הוא שחלק זה מוגש לנו בתור יצירה של סופר אחר, כלומר ספר בתור ספר, וכך אנו יודעים שזו יצירה בדיונית. חלקו השני של הספר, דומה מאד לחלקו הראשון, ונראה שזו גרסה נוספות לאותם אירועים כולם, אולם תוך כדי…

ספרו הקודם של רועי חן “נשמות” היה יוצא דופן בטיבו, עם שילוב יפהפה של העלילה לתוך מבנה ספרותי ייחודי, כזה הנובע ישירות מעיסוקו כמחזאי. בתוצאה מכך הגעתי לספר זה הגעתי עם ציפיות גבוהות. לשמחתי לא התאכזבתי, וחן מצליח לחמוק מתסמונת הספר השני. אמנם ייתכן כי לגבהים של נשמות, “רעש גדול” לא מגיע, אולם גם הוא מתברך בעלילה ובמבנה משולבים ומיוחדים. לאחר הקדמה זו נצלול לשני מרכיבים אלו וננסה לנתח אותם. אך עוד קודם נעיר כמה מילים על עטיפת הספר. “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו”, אולם לקורא, ובוודאי למבקר, עומדים קודם כל התיאור בגב הספר והכריכה. עטיפת סטוק שבלונית וסתמית ותיאורים בגב הספר שהם בבחינת סופרלטיבים ריקים, או פשוט לא מתארים את הספר, הם תסמונת נפוצה בימינו. ספר זה לא נופל למלכודת. התיאור בגב הספר מדויק ולאחר קריאתו העטיפה בעיצוב עדה רוטנברג, מתארת בדיוק מה נקרא. שלוש נשים מופיעות בעלילה ובכריכה. האמצעית, מרוכזת לחלוטין בעצמה, כפי שצילום הסלפי מוכיח. הצעירה שקועה בצ’לו שלה שהוא מרכז חייה, והמבוגרת, נו, אני לא רואה איך אפשר לצייר סטריאוטיפ של “פולנייה ממורמרת” בצורה טובה יותר. משפט אחד בגב הספר משווה את הספר ליצירה מוזיקלית. הקורא לא צריך להתאמץ לגלות באיזו יצירה מדובר, הדבר מוזכר מיד בפתיחה. נראה שבספר זה רועי חן לקח את…

נו, אז יש לכם שני מיליון דברים לעשות ובכל זאת ביליתם את כל הערב בגלגול חוזר של הפייסבוק או מול הנטפליקס? למי לא קרו כאלו דברים והשאלה היא למה ובספר זה אפשר למצוא כמה רעיונות, ובעיקר מעט יותר הבנה של המושג החמקמק “כוח הרצון”. חלק לא מבוטל מראשית הספר, עוסק בכלל במהות אותו “כוח רצון”. לטענת המחברים לא מדבור בכוח מסתורי כמו זה שבסדרת מלחמת הכוכבים למשל, וגם לא במנטרה שחוקה של ספרי עזרה עצמית שנוסחתם דומה “לאין דבר העומד בפני הרצון”. אבל רק לרצות לא עוזר. זה תנאי שלפעמים הכרחי אבל כמעט אף פעם אינו מספיק. הביטוי באנגלית מוצלח יותר: “where there’s a will there’s a way‏‏‏‏”. הרצון הוא תנאי ראשוני. אחר כך לרוב מתיחסים לכוח הרצון כמונח מקביל לשליטה עצמית, שגם הוא מושג מעורפל שכולל, לפחות לפי מה שאני הבנתי, מיגוון יכולות וביניהן: איפוק, סבלנות, ריכוז וכו’. הטענה הבסיסית של המחברים (באומייסטר המדען שמפסק את כל הנתונים, רובם ממחקרים שלו עצמו, וטירני הוא זה שהופך את כל אלו לספר) היא שיש לנו מאגר מוגבל למדי של כוח רצון ושימוש לא מבוקר בו, פשוט יגרום לו לאזול ולא להיות לצידנו בזמנים שאולי נצטרך אותו. דבר זה מסביר את שאלת הפתיחה. בערב, אחרי יום שלם שבו הפגנו שליטה עצמית, כדי…

גם אני והבן שלי התפלאנו על הקלישאה של כותרת הספר. נו גופה בספריה. ובטח בספריה של איזה קולונל מזדקן. ממש כך. גופה מתגלה בספרייתו של קולונל בנטרי הקשיש ומטריפה את שגרת יומו ומעמדו. היש קלישאה גדולה מזו? אפילו ב-1942 זו כבר הייתה קלישאה וכריסטי מקדישה הקדמה קצרה כדי להסביר מדוע היא בחרה בקלישאה זו ושהיא מנסה לעשות ממנה משהו אחר לגמרי, בסגנונה הידוע. ולא, המשרת לא עשה את זה. זו כבר באמת קלישאה מוגזמת. אז מה מיוחד בגופה? הקולונל ואשתו כלל לא הכירו את הנערה המתה, ועדיין היא נמצאת בספריה שלהם. הלם מוחלט וכמקובל במקומות הקטנים הכפריים, הבריות ישר מרננות. הרי אין עשן בלי אש. למזלו של הקולונל, מיס מארפל היא ידידת המשפחה, והיא תסייע לגלות מה קרה. גם חקירת המשטרה מתקדמת היטב, ראיות נאספות, עדים נחקרים, ויש שפע של מידע, אולם כפי שמסכם צוות החקירה, אין התקדמות. כמובן צריך לזכור שמדע הפורנזיה רק בתחילתו, אין מחשבים, אין מצלמות אבטחה, אין בדיקות DNA ובאותה תקופה מצבור ראיות נסיבתיות, היה מספיק להשגת הרשעה. השופטים לא התרשמו יותר מיד מטענות “אני חף מפשע” וקצת מדכא לחשוב על מספר האנשים הלא אשמים שישבו בכלא והוצאו להורג בתקופות האלו. בכל אופן, זה כמובן מה שהפושע רוצה. הפללה של מישהו אחר, ואמנם לקורא ברור כי…

לא ערכתי מחקר מקיף, אך יש לי הרגשה שלידתו של ספר זה הושפעה מסרט הדרמה בנטפליקס “מורתי התמנונית”, שתיאר מפגשים בין צוללן לבין תמנונית לאורך כשנה. הסרט היפה זכה להצלחה רבה ואמנם הוא לוקה ברומנטיזציית יתר, אבל הצילומים היפים מחפים על הכול. גם בספרנו יש גיבור תמנון, וגם הוא מואנש ולוקח חלק שווה בעלילה כמו שני הגיבורים. ראינו דברים דומים בספרים של לאוני סוואן (גלנקיל, גריי), וגם כאן בעל החיים יודע דברים שבני האנוש לא יודעים, והוא זה שצריך ליידע אותם. ייתכן גם שהמחברת שלו עובדת באקוורים וחובבת צלילות ותמנונים. כך או כך, מרסלוס, תמנון פסיפי ענק, זכר, גדול מאד, חכם מאד ובעיקר מודע למצבו ולסובבים אותו. מרסלול פיתח שיטות להתגנב מכלובו ולשוטט, ולו לזמן קצר, מחוץ למים. נראה שהתחקיר הביולוגי במקרה זה אכן מדוייק. תמנון יכול לשהות כחצי שעה מחוץ למים, אולם לא בטוח שהוא מסוגל לחשב את הזמן הזה. בכל אופן, נעזוב את התמנון בצד, ונעבור לשני הגיבורים, טובה (בשורוק, כמו טובה ינסן, מה שכמובן מסגיר את המוצא הסקנדינבי) המבוגרת שעובדת בניקיון, יותר בשביל התעסוקה ובשביל לעשות משהו ולא להיות בבית, וקמרון, צעיר שמתקשה לנהל חיים נורמליים. אין הרבה הפתעות בספר, הקורא יודע בדיוק מה הקשר בין השניים, גם התמנון מגלה את זה במהירות בשיטותיו הוא, ורק גיבורי…

לקורא הישראלי אין יותר מדי הזדמנויות לשמוע מכלי ראשון וללא תרגום קולות מערביי ישראל ולכן הספר “מַרְיָם” הוא הזדמנות מצויינת לעשות זאת. הספר אינו פרוזה, אלא סוג של ממואר, כאשר חלקו הראשון הוא אוניברסלי במהותו ומדבר על דמות האם גם בתפיסתו של המחבר, סעיד אבו שוקרה, וגם כממואר של זיכרונותיה שלה. חלקו השני הוא הזיכרונות של אבו שקרה עצמה מילדותו ועד עתה, והחלק השלישי הוא החלק האומנותי, תרתי משמע, תמונות רבות שצייר, צילומים מתיעוד וידאו של אימו החולה נפרדת מחברים וממשפחה, פרידות בהן נאספו עוד סיפורים רבים ואף התייחסות כללית לאומנות בתרבות הערבית. זה המקום לציין שאבו שקרה הוא מייסדה של הגלריה לאומנות באום אל פחם, שאני צריך להודות שטרם ביקרתי בה, ושהיה בה מעין תקווה לעתיד טוב יותר, שנגוז במהומות אוקטובר 2000, רק זמן מועט אחרי שנפתחה. אבו שקרה שימש באותה עת קצין משטרה, ואת הדילמות האישיות שלו הוא מביא אל דפי הספר, אולי בחלקו המעניין ביותר, שכן הספר משתדל להתרחק מהפוליטיקה כמה שאפשר, למרות שדודו היה בכיר בחד”ש ובן דודו הוא השייח ראאד סאלח שכיום ידוע בדעותיו הקיצוניות . אולם אין אפשרות להתרחק מהפוליטיקה לגמרי ואבו שקרה מתאר את עצמו כקרוע בין שני העולמות. למי הוא שייך? והוא מוסר בצדק שהוא לא הצליח ולא מצליח למצוא תשובה. אך…

ספרו של סוכרי עוסק בנושא לא שגרתי, וכאן יש אזהרת טריגר, הנושא של סוף החיים. הגמרא אומרת (פסחים נד:): “ת”ר שבעה דברים מכוסים מבני אדם אלו הן: יום המיתה…”. גם צוואת רבות מתחילות במשפט “אין אדם יודע יום מותו” וטוב שכך, שכן אילו היה אדם יודע, כנראה שלא היה מסוגל לתפקד. אמנם החיים, כך אומרים הציניים , הם מחלה סופנית עם מאה אחוזי תמותה, אבל רובנו מדחיקים מחשבה זו, חושבים שנחיה לנצח, או לפחות לעוד המון המון זמן, וכך אנו מסוגלים לתכנן תוכניות גם לטווח הרחוק, בלי להרהר יותר מדי בשבריריות של החיים, הרהורים שנכפים עלינו בעקבות אסונות, או הזיקנה. כדי להעצים את הקושי יצר סוכרי ארבע דמויות שונות. שני גברים ושתי נשים. שני ישראליים ושניים שלא, וכולם בגיל צעיר יחסית, המגלים שיש להם סרטן במצב מתקדם, שרק טיפול ניסיוני במרכז בבוסטון יכול עוד לעשות משהו עבורם. הספר מתחיל בארבעה מונולוגים לא קצרים של הדמויות, על החיים שלהם לפני הגילוי, על הגילוי, ואז על המחשבות שלהם על החיים שחיו עד עכשיו, של אלו שירצו לחיות מעכשיו, על מה הם מתחרטים, ומה הם עוד לא הספיקו. מונולוג נוסף הוא של האחות שמשימתה ללוות את כולם והיא זו שמסבירה לנו את משמעות כותרת הספר “לראות את הים”. עלילת הספר, אם אפשר לקרוא…

הגיע לעבודה עובד חדש, כלב. מה פתאום במקום העבודה מסתובב כלב? אנו רגילים לכלבי הנחייה לעיוורים, אבל לא זה המקרה. מדובר בכלב טיפולי המסייע בהתמודדות עם טראומה, אני לא יודע בדיוק איך, אבל בעקבות הכלב, הגיע גם סיפור, אישי ומרגש של בעלי הכלב , על התמודדויות עם טראומות של הלם קרב, משהו שלא הייתי יודע אליו לולא נחשפתי לכך באקראי. חשיפה של סיפור אישי כל כך דורשת הרבה אומץ וכך גם בספר שלפנינו. בספר “ההוא שם בחוץ”, עמרי גינזבורג כותב על עצמו בצורה חשופה בגוף ראשון. לא תמצאו פסקה שכל קשר בין האירועים המתוארים לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. ההפך הוא הנכון. במלחמת לבנון הבנייה הוא שירת כקצין שריון וכתב בזמן אמת במחברות מה שעבר עליו. סוג של יומן. אולם הוא לא חזר ליומן הזה במשך שנים ארוכות. רק אחרי זמן מה מהמלחמה גינזבורג הבין שהוא למעשה חווה טראומה. תמיד מחפשים אירוע מדויק שגרם לטראומה ויש אירוע קשה שהוא לוקח עליו את האשמה, אבל גם לעמרי (הדמות) וגם לקורא מתברר שלא רק שזו לא בדיוק הסיבה, אלא אולי שקשה למצוא את הסיבה, שהיא בעצם מכלול הדברים. הספר פותח בעמרי המתכנן מסע בטנדר ששיפץ, פרויקט שעבד עליו שנים, מצפון הארץ לדרומה והפחדים מתוארים מיד. אובססיביות למצב הטנדר: בדיקה של כל בורג,…

ספרה של נגה אלבלך מינימלי כמו הכריכה שלו. 100 עמודים, שעה של האזנה והרבה שאלות שנשארות פתוחות. סיפור המסגרת הוא אישה, שספק בורחת, ספק עוזבת, ספק לוקחת הפסקה, לא ידוע ממה, ועוברת לתקופה כלשהי לבית כלשהו בסביבה כפרית, שם היא לבדה ושם באות המחשבות. המחשבות מעורבבות, הווה עבר וגם העתיד חולפים זה על זה וברקע מחשבות, תיאורים שגרתיים של שגרה, מכתבים ישנים שנמצאו בדירה ונקראים על ידה ביצר חטטנות שניתנת לו הצדקה, ומפגשים עם כמה שכנים ומבקרים. קשה לפענח את הספר. אולי הסיבה היא שהקשבתי לו כספר קולי ולא קראתי אותו, אולם גם בקריאה נדמה לי שהחידתיות בו רבה. מחשבותיה עוסקות הרבה בקשרי נישואים שלא הצליחו, וזאת דרך אותו מכתב ישן ובו אזהרות מפני חיי נישואים, שכנראה לא עלו יפה ויש רמזים שגם בחיי הגיבורה עלומת השם, יש משבר כזה. ספר זה הוא הראשון שאני סוקר כספר קולי. הקריינות של טלי קרק מקצועית ונעימה מאד לאוזן, ונראה שגם היא מעבירה את אווירת הבלבול בחיי הגיבורה אל המאזין. גילה של הדוברת ידוע, היא בת חמישים וטורחת להזכיר זאת פעמים רבות. האם מדובר במשבר כללי של גיל החמישים? הילדים גדלו, הבעל נראה פתאום משעמם ולא קשור, והחיים עצמם מעיקים ודורשים שינוי. גם לכך יש סימנים. האם יש רצון להתרפק על הילדות? בוודאי….

אהבתי ספרים קודמים של מאיה ערד, על כתיבתם הצינית מעט, לעתים נוקבת, מתובלת בהומור ועם מודעות עצמית, ולכן לא התפלאתי מהפתיח לספר, שנכתב כביכול בידי עורכת הספר, והוא כולו מניפסט פמיניסטי פרוגרסיבי ברוח עידן ה #METOO ובקיצור ערמת שטויות מודעת לעצמה, ולא נכחיש, קורעת מצחוק. אולם אותה הקדמה כבר התריעה על תוכן הספר: מכתבים בנאליים של אשה רגילה לגמרי שכותבת לחברותיה המתעלמות ממנה, מסמך חסר כל ערך ספרותי. ההקדמה לא משקרת, ולכן אצטרך גם לענות על השאלה למה המשכתי לקרוא את הספר עד תומו, ולמה גם ערד ידעה שהקוראים כנראה ימשיכו, ולא היססה לקטול את ספרה שלה עצמה עוד לפני תחילתו. נרחיב על העיקרון המארגן של הספר. לאה, בוגרת טרייה של סמינר מורות בשנות השישים, מוצבת בעיירת פיתוח משמימה בדרום. כדי לשמור על קשר עם חברותיה לסמינר היא מחליטה לשלוח להן מדי שנה מכתב עדכון לקראת השנה החדשה. אמנם כבר במכתב הראשון היא מתוודה שהיא יודעת שאף אחת מהן לא באמת חברה שלה, רובן לועגות לה, שונאות אותה ולא סובלות אותה ובכל זאת במעין חיוך מעושה היא ממשיכה לכתוב. מה הסיבות לדחיות שלה, לא נדע בוודאות, לאה עצמה כותבת שהיא הגיעה כעולה חדשה ולא צברית, היא מאד יפה חיצונית ומקנאים בה, והיא גם שונה, למשל עם חורים לעגילים באוזניים (רפרנס…