ספרו של עומר ברטוב הוא מהחשובים שקראתי בנושא חקר השואה בשנים האחרונות ומבין אלו שמכילים תובנות והסברים ומאפשרים ללהגיע להבנה, ולו חלקית, ולא רק לדעת ולקבל מידע. גדולתו הראשונית היא שהוא עדיין מנסה להסתכל על מכלול כלשהו ואינו מהווה סיפור פרטי, וכמו כן בהתמקדותו במבצעי הפשעים ובקורבנות. בעידן בו, כפי שכתב אלווין רוזלנפד בספרו המופתי “קץ השואה“, יש התמקדות בסיפורי מצילים וניצולים. מעבר לכך ספרות השואה עברה לתחום הפופוליסטי. רבו ספרים על הנושא שלקחו גרעין סיפור ויצרו ממנו בדיה הגובלת ואף עוברת למחוזות הקיטש. אני עדיין מתפלא איך דבר כזה ייתכן אבל זו עובדה קיימת שבשלה יש להעריך עוד יותר, כתיבה אקדמאית רהוטה וברורה, שווה לכל נפש מתעניינת. ציינתי מכלול, כי אכן אין אפשרות להקיף את כלל השואה. הספר עוסק בעיירה בוצ’אץ’, שמוכרת בעיקר או אולי אפילו רק, כעיר הולדתו של עגנון, שגם כתב עליה יצירת ענק שמעולם לא השלים (עיר ומלואה), והעניין של ברטוב בעיירה קטנה זו נובע מסיבות משפחתיות, אימו היא ילידת העיירה. איפה היא בוצ’אץ’? שאלה זו בה פותח הספר היא שאלת מפתח והתשובה עליה מהווה את ההתחלה של ההבנה של השואה בכל אוקראינה ופולין בכלל ובגליציה כפרט. בוצ’אץ’ והאיזור כולו עברו ידיים פעם אחר פעם כאשר התושבים, חלקם פולנים, חלקם רותניים (אוקראיניים) וחלקם יהודים נשארים במקומם….
