ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

ואל צ’סטרפילד, מומחית לשפות עתיקות, מקבלת שיחת טלפון מפתיעה מגרינלנד, מדען שהיא ואחיה כבר היו בקשרים איתו, גילה תגלית מדעית בלתי אפשרית, גופת ילדה שהוא הצליח להפשיר ולהחיות, אבל איש לא מבין מה היא אומרת והאם היא יכולה לסייע. הבקשה סבוכה, להיות במקום מבודד כל כך, די הרבה זמן והאם האיש שהיה לי אחיה כשמת באותו מקום בדיוק, אינו עניין פשוט.תיאור זה כבר מציב את העלילה כעלילה פנטסטית שכמובן לא תיתכן במציאות. כמו כן, אם עולה בראשכם המחשבה, נניח שבאמת מוצאים ילדה חיה, האם עושים עליה ניסויים מדעיים או מחפשים לאן לפנות אותה, אתם כבר מבינים את הכיוונים שהספר הולך עליהם. מישהו היה באזור מבודד הרבה יותר מדי זמן, וכמה ברגים התרופפו. כמה ואיך בדיוק, אתם עוד תגלו.מסיבה זו, הספר יותר ממזכיר, את הקלאסיקה של סטיבן קינג, הניצוץ, שלא לדבר על הגרסה הקולנועית עם ג’ק ניקולסון. ואל יוצאת לדרכה, גם כאתגר מקצועי, גם כדי לברר מה באמת קרה שם, והעניינים הולכים ומדרדרים, בדיוק כאשר הימים מתקצרים עד החשיכה לכמה חודשים. אין הרבה זמן, וגם אין לאן לברוח ומפלס המתח מתחיל לעלות.מאחר ומראש העלילה אינה ריאלית, אין צורך לדון בה על אמינות, ואפשר רק להנות מבניית העלילה, מהסיטואציות החריגות וכל זאת על רקע נופי קרח לבן אינסופיים, אבל עדיין עשירים בעולם…

ספר זה הוא המשך לספר “קוצק במאבק למען חיי אמת”. אצל השל שניהם הופיעו ביחד ובארץ מסיבות שונות הופרדו לשניים. תוכן ספר זה אינו הגותי אלא סיפורי יותר ובו השל מגולל את תולדות חסידות קוצק, דרך כמה צירים ראשיים: החוזה מלובלין, היהודי הקדוש, ר’ שמחה בונים, הקוצקר ותלמידיו.השל מתאר את תולדות החסידות אבל הוא מניח שלקורא יש כבר די הרבה ידע בחסידות. הוא גם משתמש פעם בשם, פעם בכינוי, פעם במיקום לתיאור אותה דמות, מה שגם יכול לגרום לבלבול מסוים למי שפחות מתמצא בחומר. התיאור ההיסטורי של השל הוא סיפורי, ומביא הרבה מעשיות, חלקן אפילו כמה פעמים, ומי שרוצה למצוא תיאור יותר היסטוגרפי, ימצא זאת בספרים אחרים. הייחודיות בספר זה היא שהקורא יכול להרגיש בצורה חיה, עד כמה שאפשר בספר כתוב, את החסידות, את ההתנהגויות השונות והמשונות המתוארות אצל האישים. היחסים בין האישים המרכזיים בספר היו מורכבים. הייתה הערכה וגם הערצה והיו גם כעסים מתחים והקפדות.הרבי מקוצק בוודאי לא היה איש קל, הדרישות שלו היו גבוהות מאוד ולקבל ממנו מילה טובה, כפי שחסידים לרוב מצפים מהאדמו”ר היה בגדר משימה בלתי אפשרית.התיאור מתמקד כמעט אך ורק בחצרות החסידים, וכמעט מנותק משאר העולם. החסידות היא עניין של מקום וזמן. מדינות ומשטרים התחלפו סביבה, פולין, אוקראינה, רומניה, הגבולות השתנו תדיר ולאירועים אלו היו…

אחרי הררי המילים שנכתבו בשבעים השנים האחרונות על “התפסן”, יהיה קשה לומר משהו חדש, אולם במחשבה שנייה, חידוש התרגום הוא פנייה נוספת למתבגרי הדור הצעיר (דור ה-Z נדמה לי) שאולי מכירים רפרנסים רבים לתפסן אבל לא את גרסת המקור. אבל האם אותם מתבגרים הם בכלל קהל היעד של היצירה שבפנינו? איני מצליח להיזכר מתי נתקלתי ביצירה לראשונה, אבל נדמה לי שזה היה עוד בתרגום “הפירטי” בשם “אני ניו יורק וכל השאר”. היכרות עמוקה עם היצירה הייתה לי לפני כעשרים וחמש שנים בקורס “גיבור ואנטי גובר ברומן המודרני” באוניברסיטה הפתוחה. בסיום הקריאה וניתוח הספר, עת הייתי נשוי אבל הורה לעוללים ובעברי מתבגר שלא עשה יותר מדי צרות בגיל ההתבגרות תפסתי את הולדן כילד מעצבן במיוחד, סוג של לוזר נודניק עם מיליון ציפיות מכולם ואפס דרישות מעצמו. אם ניקח בחשבון את האופי הייקי שלי, הרי שקל להבין מדוע היה לי קשה לגלות אמפתיה להולדן. ועדיין הולדן נתפס במשך דור או שניים כמייצג של הנוער, המתבגר, המורד וכעת כאשר אני בגיל העמידה ומן הסתם, שייך אותה קבוצה של המבוגרים הדפוקים והמזויפים וגם יצא לספר תרגום חדש, קראתי אותו לראות אם דעתי השתנתה. ההוצאה משוכנעת שכולם מכירים היטב את הספר, ולא רק בשמו אלא גם בתוכנו שכן אפילו בגב הספר אין שום פרט ממנה…

מי מאיתנו לא רוצה לגלות איזו תגלית? זה אפשרי! בספר הילדים (מגיל שיודעים לקרוא בלי ניקוד), ארכאולוגים במקרה נלמד על תגליות לא צפויות. מטבע שהתגלה על שפת הים, דברים משונים במערות, חפירות לצורך בנייה ועוד. הספר מסודר מתגליות קדומות, בעידן בו ארכיאולוגיה הייתה בעיקר “שדוד ובזוז כפי יכולתך” ועד ימינו אנו, על מנת להוכיח שלא הכל עוד התגלה ויש עוד הרבה מה לגלות. כמו כן, נראה שנבחרו תגליות שתרמו תרומה משמעותית לשינוי הידע שלנו על העולם. ציורי מערת פר לסקו הם כנראה אומנות הקיר הקדומה ביותר, בשנים שכלל לא חשבנו שהייתה כזו. מנגנון האנתיקיתריה מכיל גלגלי שנים מאות שנים לפי שחשבנו שהם הומצאו. כך התגליות מאתגרות את הידע שלנו ומכריחות אותנו להרחיב אותו בחיפושי תשובות. בספר גם כמה עצות פרקטיות, והעיקרית בהן היא פשוט תשומת לב. ישראל מדיה עשירה בארכאולוגיה מתקופות שונות. מפעם לפעם אנו שומעים על אזרחים, והרבה מהם ילדים, שבטיול שגרתי, מצאו איזה מטבע או חרס. כמובן יש לזכור, וזה מופיע בספר במפורש, שהעתיקות הן רכוש המדינה, ושאם מוצאים, צריך לעצור, לתעד ולקרוא לארכיאולוג מוסמך. צריך גם להיזהר, לא כל דבר הוא אכן תגלית. הנה למשל חרס עתיק שנמצא בלכיש עם כיתוב מוזר המזכיר את אביו של אחשוורוש, התברר כהטעייה, בה לקחה חוקרת מח”ל חרס, חרטה עליו משהו,…

הפרולוג לספר, ולכן לא יהיה זה קלקלן, מפתיע עם הטענה (השנויה עד מאד במחלוקת) שלאמריקאים היה מידע ברור על המתקפה בפרל הרבור. משם ואילך הספר עוסק בשאלה כיצד הגיע המידע הזה, לידי מי ומה נעשה, או לא נעשה איתו. אלן ברנבי מגלה שההון המשפחתי ירד לטמיון והוא צריך פרנסה. למזלו, קשרים מהעבר וגרמנית טובה מאפשרים לו קבלת משרה חשאית והוא נדרש לארגן רשת סוכנים בברלין. הקורא מעט מתפלא על תהליך הקבלה המהיר לתפקיד כל כך חשאי והמצריך יכולות גבוהות, אבל מילא. אולי ככה היה פעם, סמכו על תחושות בטן וזהו. אנו רק בתחילת שנת 1936, אבל ארגונים חשאיים תמיד אוהבים לאסוף מידע. שאר עלילת הספר מתאר את בניית הרשת והפעלתה בימים שלפני המלחמה ובעיצומה. העלילה בדיונית, אולם משולבת בצורה נפלאה בעשרות תיאורי אירועים, אישים (אפילו אייכמן ימ”ש מוזכר בדרך אגבית לחלוטין) ומקומות אמיתיים, כך שלקורא קל להאמין כי אלו אכן אירועים שהיו, ואם לא אלו, אז אירועים דומים, בשיטות הפעולה, המסתור, המפגשים הסודיים, דרכי העברת הודעות, חילוץ אנשים וכמובן אימת ההלשנות והגסטפו האורב בכל פינה, ששום דבר לא נעלם מעיניו. הרשת פועלת, אולם כולם עושים טעויות. אין כאן צורת כתיבה הבאה לתאר ג’יימס בונד שהכל מצליח לו. ההיפך הוא הנכון, וכך גם כנראה יותר דומה למציאות. יש כשלונות ויש זעזועים,…

סקירה זו פורסמה לראשונה במוסף הספרים של מקור ראשון. העובדה שאנחנו אוכלים לא נכון, יושבים לא נכון וישנים לא נכון אינה חדשה ולרוב אנחנו גם יודעים את זה בעצמנו, ואף מנסים לתקן במידה כזו או אחרת של הצלחה, אבל הרעיון כי אף לנשום אנחנו לא יודעים נשמע מופרך. הרי מה בסיסי יותר מפעולת הנשימה. זה הדבר הראשון שאנחנו עושים, וגם האחרון ואנחנו עושים זאת ללא הרף כל הזמן, גם בשינה עמוקה. ג’יימס נסטור הקדיש כמה שנים למסע בעקבות הנשימה והתוצאה היא הספר המונח לפנינו. ספרים כאלו אני קורא עם חוש ביקורתי בניסיון לפענח האם מדובר במשהו שהוא מעבר לאיזה טרנד ניו-אייג’י עכשווי. כבר כמה שנים שמילת הקסם היא “מודעות”. אכילה מודעת, ישיבה מודעת, מיינדפולנס וויפאסנה ועוד. בספרים מסוג זה, מדד אחד שאני בוחן הוא “כמה זה יעלה לי?”, ואותו הספר עובר בהצלחה, כאשר הוא מדגיש שלנשום זה  בחינם ולרוב המכריע של התרגילים והעצות אין צורך בשום הוצאה. מדד נוסף הוא מדד האסמכתאות המדעיות והספר גדוש בהפניות למחקרים, אולם במקומות אחרים טוען שיש דברים שפשוט לא נחקרו כלל. אם אנחנו אוכלים לא נכון, נרגיש את התוצאה תוך זמן קצר בעלייה במשקל למשל. אם אנו ישנים לא טוב נהיה עייפים. הטעויות בולטות ומורגשות אבל מדוע שנחשוב שאנחנו  לא נושמים נכון? נסטור מוצא…

אם אתם בערך בגיל שלי, ואוהבים את המוזיקה של שנות השמונים (עכשיו אתם יכולים לדעת בן כמה אני), אז הספר הבא הוא בשבילכם.ג’וני בוי מאת יונתן ילון, מתאר את סיפורו של כוכב הפופ ג’וני בוי, שעלה ודעך במהירות בסצינה של סוף שנות השמונים (יונתן מעט צעיר יותר ממני), וכולל שפע של רפרנסים לכל מה שהיה טוב וכן גם למה שהיום נראה לנו הזוי לגמרי באותה תקופה.זו מחווה נוסטלגית רומנטית המתרפקת על העבר המפואר ומשאירה הרבה חיוך אצל הקורא. בספר עשרות רבות של רפרנסים לשירים וזמרים מהתקופה גם בצורה מפורשת, וכמובן בעברית של רשת ג’ כמו נערי חנות חיות השעשועים (אני זוכר ככה בספר מופיע מחמד), ומועדון תרבות וכך הלאה, וגם כאלו מעט גלויים פחות, אבל לא ממש חידתיים, אז מי שבעניינים יעלה על כמעט כולם.אני נהנתי, ויש גם רשימת השמעה, נו טוב, פלייליסט, ב-“את/ה שפורפרת (???)” שתעשה לכם טוב על הנשמה. ג’וני בוייונתן ילוןמגב הספרכשג’ון אשקרופט בן השמונה־עשרה מגיע ללונדון באמצע שנות השמונים, הוא לא מעלה על דעתו שבתוך שנה יהפוך לג’וני בוי, כוכב הפופ המצליח ביותר בבריטניה. יותר משלושים שנה לאחר מכן מגיע לעיר סופר ישראלי ומבקש לשחזר את סיפור הצלחתו קצרת־המועד של הזמר בראיונות עם האנשים שליוו אותו באותה תקופה סוריאליסטית. ג’וני בוי הוא שיר אהבה לשנות השמונים העליזות. הרומן…

הספר “נאמנות” מאת הרנן דיאז הפך לתופעה. לתופעות יכולות להיות סיבות רבות. ניקח תופעה מהזמן האחרון, הספר “שירת סרטני הנהר” מאת דליה אוונס היה תופעה בולטת. בעיני הוא ספר בינוני עם עלילה חסרת היגיון, תיאורי טבע רומנטיים וקיטשיים וגרוע מכל, עם מסר מיזאנדרי מסוכן, אולם דווקא אותו מסר, נישא על גלי מחאת ה #MeToo, סייע לו להפוך לרב מכר היסטרי. הספר היה מועמד לפרסים רבים, זכה בפרס פוליצר היוקרתי, כולם מדברים עליו, כולם גם מסרבים לחשוף פרטים מהעלילה ורק אומרים “תקראו ותבינו”. קראתי, אולי הבנתי, ואנסה גם להעביר חלק מההרגשה. אני מרגיש די בנוח מבחינת חשיפת פרטים מהעלילה, מאחר ולספר אין עלילה במובן המקובל של המילה. הרנן דיאז עובר במודע כל כמעט כל הכללים. הכלל אולי הכי חשוב שאני מכיר בספרות, הוא “אל תשעמם את הקוראים שלך” . למרות כלל זה חלקו הראשון של הספר מתאר את קורותיו של איל ההון בנג’מין ראסק, הצלחתו הפיננסית, נסיקתו המטאורית, יותר מדי מטאורית, ולא מעט פרטים על רעייתו המנוחה. הרמז היחידי שיש לנו הקוראים בינתיים הוא שחלק זה מוגש לנו בתור יצירה של סופר אחר, כלומר ספר בתור ספר, וכך אנו יודעים שזו יצירה בדיונית. חלקו השני של הספר, דומה מאד לחלקו הראשון, ונראה שזו גרסה נוספות לאותם אירועים כולם, אולם תוך כדי…

ספרו הקודם של רועי חן “נשמות” היה יוצא דופן בטיבו, עם שילוב יפהפה של העלילה לתוך מבנה ספרותי ייחודי, כזה הנובע ישירות מעיסוקו כמחזאי. בתוצאה מכך הגעתי לספר זה הגעתי עם ציפיות גבוהות. לשמחתי לא התאכזבתי, וחן מצליח לחמוק מתסמונת הספר השני. אמנם ייתכן כי לגבהים של נשמות, “רעש גדול” לא מגיע, אולם גם הוא מתברך בעלילה ובמבנה משולבים ומיוחדים. לאחר הקדמה זו נצלול לשני מרכיבים אלו וננסה לנתח אותם. אך עוד קודם נעיר כמה מילים על עטיפת הספר. “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו”, אולם לקורא, ובוודאי למבקר, עומדים קודם כל התיאור בגב הספר והכריכה. עטיפת סטוק שבלונית וסתמית ותיאורים בגב הספר שהם בבחינת סופרלטיבים ריקים, או פשוט לא מתארים את הספר, הם תסמונת נפוצה בימינו. ספר זה לא נופל למלכודת. התיאור בגב הספר מדויק ולאחר קריאתו העטיפה בעיצוב עדה רוטנברג, מתארת בדיוק מה נקרא. שלוש נשים מופיעות בעלילה ובכריכה. האמצעית, מרוכזת לחלוטין בעצמה, כפי שצילום הסלפי מוכיח. הצעירה שקועה בצ’לו שלה שהוא מרכז חייה, והמבוגרת, נו, אני לא רואה איך אפשר לצייר סטריאוטיפ של “פולנייה ממורמרת” בצורה טובה יותר. משפט אחד בגב הספר משווה את הספר ליצירה מוזיקלית. הקורא לא צריך להתאמץ לגלות באיזו יצירה מדובר, הדבר מוזכר מיד בפתיחה. נראה שבספר זה רועי חן לקח את…

ספר נחמד זה מאגד כ-70 מאמרים קצרצרים, כל אחד מהם היה יכול להיות פוסט בפייסבוק, שפורסמו במגזין פעם בחודש ומנסים לבחון סוגיות ושאלות שונות דרך התבוננות במספרים. נושאי הספר מגוונים וכוללים ענייני אוכלוסיה, טכנולוגיה, אנרגיה, תחבורה, חקלאות ועוד. כל פרק נפתח בשאלה ואז נעשה דיון לפי נתונים.באופן בסיסי אני נוטה לחלוק מעט על כותרת הספר. מספרים אכן לא משקרים, אולם גם מספרים הם תלויי הקשר, וכמובן יש גם את השאלה איזה מספרים להביא. יש מספרים ויש גם מספרים אחרים, כך שבהחלט אפשר לעשות שימוש מגמתי במספרים להגיע לתוצאה מסוימת. הדוגמה הפשוטה ביותר היא הערך שכולם מכירים “הממוצע”, נתון חסר משמעות ללא הנתון המעט מורכב יותר בשם “סטיית תקן”. עוד דוגמאות יהיו ההגדרות של “קו העוני”, וצמוד אליהן את הנתון “המזעזע” שמחצית מהאוכלוסיה מרוויחה פחות מהשכר החציוני (זו ההגדרה של שכר חציוני). בכל אופן, קוצר הפרקים בכל ספר, מראה שאין כאן טקסט ארוך טעני שיעיק על הקורא, אלא דווקא ההיפך, מעט המחזיק את המרובה תוך ניסיון להדגים צורת חשיבה וטיפול אחר בסוגיה העולה בפרק. לא על סמך מידע מהפייסבוק, לא על סמך תחושות בטן ואינטואיציה, ולא על סמך כל אחד שקרא מאמר בויקיפדיה ומאז הוא מומחה, אלא על פי נתונים ברורים ומוסכמים. אמנם ייתכן שהם לא היחידים הרלוונטיים לסוגיה, קריאה ביקורתית…