ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

נו, אז יש לכם שני מיליון דברים לעשות ובכל זאת ביליתם את כל הערב בגלגול חוזר של הפייסבוק או מול הנטפליקס? למי לא קרו כאלו דברים והשאלה היא למה ובספר זה אפשר למצוא כמה רעיונות, ובעיקר מעט יותר הבנה של המושג החמקמק “כוח הרצון”. חלק לא מבוטל מראשית הספר, עוסק בכלל במהות אותו “כוח רצון”. לטענת המחברים לא מדבור בכוח מסתורי כמו זה שבסדרת מלחמת הכוכבים למשל, וגם לא במנטרה שחוקה של ספרי עזרה עצמית שנוסחתם דומה “לאין דבר העומד בפני הרצון”. אבל רק לרצות לא עוזר. זה תנאי שלפעמים הכרחי אבל כמעט אף פעם אינו מספיק. הביטוי באנגלית מוצלח יותר: “where there’s a will there’s a way‏‏‏‏”. הרצון הוא תנאי ראשוני. אחר כך לרוב מתיחסים לכוח הרצון כמונח מקביל לשליטה עצמית, שגם הוא מושג מעורפל שכולל, לפחות לפי מה שאני הבנתי, מיגוון יכולות וביניהן: איפוק, סבלנות, ריכוז וכו’. הטענה הבסיסית של המחברים (באומייסטר המדען שמפסק את כל הנתונים, רובם ממחקרים שלו עצמו, וטירני הוא זה שהופך את כל אלו לספר) היא שיש לנו מאגר מוגבל למדי של כוח רצון ושימוש לא מבוקר בו, פשוט יגרום לו לאזול ולא להיות לצידנו בזמנים שאולי נצטרך אותו. דבר זה מסביר את שאלת הפתיחה. בערב, אחרי יום שלם שבו הפגנו שליטה עצמית, כדי…

גם אני והבן שלי התפלאנו על הקלישאה של כותרת הספר. נו גופה בספריה. ובטח בספריה של איזה קולונל מזדקן. ממש כך. גופה מתגלה בספרייתו של קולונל בנטרי הקשיש ומטריפה את שגרת יומו ומעמדו. היש קלישאה גדולה מזו? אפילו ב-1942 זו כבר הייתה קלישאה וכריסטי מקדישה הקדמה קצרה כדי להסביר מדוע היא בחרה בקלישאה זו ושהיא מנסה לעשות ממנה משהו אחר לגמרי, בסגנונה הידוע. ולא, המשרת לא עשה את זה. זו כבר באמת קלישאה מוגזמת. אז מה מיוחד בגופה? הקולונל ואשתו כלל לא הכירו את הנערה המתה, ועדיין היא נמצאת בספריה שלהם. הלם מוחלט וכמקובל במקומות הקטנים הכפריים, הבריות ישר מרננות. הרי אין עשן בלי אש. למזלו של הקולונל, מיס מארפל היא ידידת המשפחה, והיא תסייע לגלות מה קרה. גם חקירת המשטרה מתקדמת היטב, ראיות נאספות, עדים נחקרים, ויש שפע של מידע, אולם כפי שמסכם צוות החקירה, אין התקדמות. כמובן צריך לזכור שמדע הפורנזיה רק בתחילתו, אין מחשבים, אין מצלמות אבטחה, אין בדיקות DNA ובאותה תקופה מצבור ראיות נסיבתיות, היה מספיק להשגת הרשעה. השופטים לא התרשמו יותר מיד מטענות “אני חף מפשע” וקצת מדכא לחשוב על מספר האנשים הלא אשמים שישבו בכלא והוצאו להורג בתקופות האלו. בכל אופן, זה כמובן מה שהפושע רוצה. הפללה של מישהו אחר, ואמנם לקורא ברור כי…

לא ערכתי מחקר מקיף, אך יש לי הרגשה שלידתו של ספר זה הושפעה מסרט הדרמה בנטפליקס “מורתי התמנונית”, שתיאר מפגשים בין צוללן לבין תמנונית לאורך כשנה. הסרט היפה זכה להצלחה רבה ואמנם הוא לוקה ברומנטיזציית יתר, אבל הצילומים היפים מחפים על הכול. גם בספרנו יש גיבור תמנון, וגם הוא מואנש ולוקח חלק שווה בעלילה כמו שני הגיבורים. ראינו דברים דומים בספרים של לאוני סוואן (גלנקיל, גריי), וגם כאן בעל החיים יודע דברים שבני האנוש לא יודעים, והוא זה שצריך ליידע אותם. ייתכן גם שהמחברת שלו עובדת באקוורים וחובבת צלילות ותמנונים. כך או כך, מרסלוס, תמנון פסיפי ענק, זכר, גדול מאד, חכם מאד ובעיקר מודע למצבו ולסובבים אותו. מרסלול פיתח שיטות להתגנב מכלובו ולשוטט, ולו לזמן קצר, מחוץ למים. נראה שהתחקיר הביולוגי במקרה זה אכן מדוייק. תמנון יכול לשהות כחצי שעה מחוץ למים, אולם לא בטוח שהוא מסוגל לחשב את הזמן הזה. בכל אופן, נעזוב את התמנון בצד, ונעבור לשני הגיבורים, טובה (בשורוק, כמו טובה ינסן, מה שכמובן מסגיר את המוצא הסקנדינבי) המבוגרת שעובדת בניקיון, יותר בשביל התעסוקה ובשביל לעשות משהו ולא להיות בבית, וקמרון, צעיר שמתקשה לנהל חיים נורמליים. אין הרבה הפתעות בספר, הקורא יודע בדיוק מה הקשר בין השניים, גם התמנון מגלה את זה במהירות בשיטותיו הוא, ורק גיבורי…

בשנים האחרונות, גדלה הספרייה של לומדי הרמב”ם בכרכים רבים. נמנה כאן רק את הפירוש של הרב רבינוביץ ז”ל למשנה תורה “יד פשוטה” או את ספריו של הרב יצחק שילת על הקדמות הרמב”ם, ואת הקמתו של “מפעל משנה תורה” שהוציא מהדורה מדוייקת ומבוארת וכן הפיקה תרגום חדש ומובאר למורה נבוכים. כעת מיזם נוסף מבית מפעל משנה תורה הושלם והוא רמב”ם ערוך. במהדורה זו יש רק את הנוסח של הרמב”ם ללא פירושים כלל, אולם הנוסח ערוך בצורה מסודרת ומחולקת, למשפט פתיחה ולסעיפים ותתי סעיפים בצורה המקלה על ההבנה וגם על הזיכרון. ניתן לדמות זאת במידה מה למפעל “משנה סדורה” של הרב דורדק. הנה דף אקראי לדוגמה: נשאל עד כמה חלוקה זו מהווה בעצמה סוג של פירוש. אני לא מכיר מספיק את הרמב”ם ואני לא יודע היכן יש מקומות שבהם אפשר למצוא חילוק על הפיסוק, כדוגמת “מקראות שאין להם הכרע”, אבל נראה שגם במלאכת הסידור הזו יש פירוש מינימליסטי . בכל אופן, החלוקה מקלה מאד על הקריאה וההבנה. שאלה נוספת שאין איך להתחמק ממנה, היא מה מטרת הספרים. למה זה טוב (בשתי קריאות אפשריות). כאן צריך ללכת לדברי השיווק שעיקרם הם שניים: הצגת תמציתיות הכתיבה וההבנה של ההלכה במבט אחד. המשפט הראשון המהווה את תמצית ההלכה מודגש ואחריו מופייעים תנאי ההלכה, טעמיה והסתעפויות…

לקורא הישראלי אין יותר מדי הזדמנויות לשמוע מכלי ראשון וללא תרגום קולות מערביי ישראל ולכן הספר “מַרְיָם” הוא הזדמנות מצויינת לעשות זאת. הספר אינו פרוזה, אלא סוג של ממואר, כאשר חלקו הראשון הוא אוניברסלי במהותו ומדבר על דמות האם גם בתפיסתו של המחבר, סעיד אבו שוקרה, וגם כממואר של זיכרונותיה שלה. חלקו השני הוא הזיכרונות של אבו שקרה עצמה מילדותו ועד עתה, והחלק השלישי הוא החלק האומנותי, תרתי משמע, תמונות רבות שצייר, צילומים מתיעוד וידאו של אימו החולה נפרדת מחברים וממשפחה, פרידות בהן נאספו עוד סיפורים רבים ואף התייחסות כללית לאומנות בתרבות הערבית. זה המקום לציין שאבו שקרה הוא מייסדה של הגלריה לאומנות באום אל פחם, שאני צריך להודות שטרם ביקרתי בה, ושהיה בה מעין תקווה לעתיד טוב יותר, שנגוז במהומות אוקטובר 2000, רק זמן מועט אחרי שנפתחה. אבו שקרה שימש באותה עת קצין משטרה, ואת הדילמות האישיות שלו הוא מביא אל דפי הספר, אולי בחלקו המעניין ביותר, שכן הספר משתדל להתרחק מהפוליטיקה כמה שאפשר, למרות שדודו היה בכיר בחד”ש ובן דודו הוא השייח ראאד סאלח שכיום ידוע בדעותיו הקיצוניות . אולם אין אפשרות להתרחק מהפוליטיקה לגמרי ואבו שקרה מתאר את עצמו כקרוע בין שני העולמות. למי הוא שייך? והוא מוסר בצדק שהוא לא הצליח ולא מצליח למצוא תשובה. אך…

ספרו של סוכרי עוסק בנושא לא שגרתי, וכאן יש אזהרת טריגר, הנושא של סוף החיים. הגמרא אומרת (פסחים נד:): “ת”ר שבעה דברים מכוסים מבני אדם אלו הן: יום המיתה…”. גם צוואת רבות מתחילות במשפט “אין אדם יודע יום מותו” וטוב שכך, שכן אילו היה אדם יודע, כנראה שלא היה מסוגל לתפקד. אמנם החיים, כך אומרים הציניים , הם מחלה סופנית עם מאה אחוזי תמותה, אבל רובנו מדחיקים מחשבה זו, חושבים שנחיה לנצח, או לפחות לעוד המון המון זמן, וכך אנו מסוגלים לתכנן תוכניות גם לטווח הרחוק, בלי להרהר יותר מדי בשבריריות של החיים, הרהורים שנכפים עלינו בעקבות אסונות, או הזיקנה. כדי להעצים את הקושי יצר סוכרי ארבע דמויות שונות. שני גברים ושתי נשים. שני ישראליים ושניים שלא, וכולם בגיל צעיר יחסית, המגלים שיש להם סרטן במצב מתקדם, שרק טיפול ניסיוני במרכז בבוסטון יכול עוד לעשות משהו עבורם. הספר מתחיל בארבעה מונולוגים לא קצרים של הדמויות, על החיים שלהם לפני הגילוי, על הגילוי, ואז על המחשבות שלהם על החיים שחיו עד עכשיו, של אלו שירצו לחיות מעכשיו, על מה הם מתחרטים, ומה הם עוד לא הספיקו. מונולוג נוסף הוא של האחות שמשימתה ללוות את כולם והיא זו שמסבירה לנו את משמעות כותרת הספר “לראות את הים”. עלילת הספר, אם אפשר לקרוא…

תחילת הספר לא שגרתית ומתארת את מוריה, בתחילת ההיריון מדממת, חושדת שמאבדת את העובר, כלומר דימום רציני ובכל זאת ממשיכה לגמרי כרגיל בענייני אותו היום, שעיקרם למצוא את הפרויקט הבא. יתרה מכך, גם לספר לבעלה, ידין, שהיא הפילה היא אינה מסוגלת, מכל מיני סיבות ענייניות יותר ופחות, וככל שהזמן עובר היא מתקשה בכך עוד יותר. עד שהעניין מתגלה ונוצר פיצוץ בלתי נמנע.עלילת ההווה של הספר אורכה כחודש בלבד, ובהם חוזרים כל הזמן אחורה. בנוסף, מוריה לא מסוגלת לדבר עם בעלה, אבל עם התינוק של נולד, ושלא יוולד, היא דווקא מסוגלת לדבר וגם לדמיין אותו גדל, כך שהספר הולך גם קדימה למרחבי העתיד. ידין ומוריה היו חברים כבר בילדות בהתנחלות כלשהי, אולם גם חברותם נקטעה באיבה והקשר חודש רק בהמשך אחרי ששניהם כבר התרחקו מהדת. לכאורה אלו השניים שאמרו עליהם שיתחתנו כבר בגיל חמש, אבל האם אכן טוב למסד קשר כזה, או האם הוא קשר של ברירת מחדל? בכך מנסה לעסוק הספר, אבל לכדי תשובה ברורה לא מגיעים. תחילת הסיפור עוסקת בתקופות רחוקות יחסית, אולם בהמשכו כאשר טיב היחסים הבוגרים בין מוריה לידין מתברר, הקוראים למדים שמשבר גדול כבר היה בעבר, סמוך מאד לחתונה, וקיומו של משבר נוסף, שולח את הזוג הצעיר למחשבות על הקשר ביניהם. כדי לסבך עוד יותר את…

הרבנית ימימה מזרחי זוכה לפופולריות עצומה בציבור וכעת הוציא ספר הכנה לפסח, סביב ההגדה של פסח. בכוונה אני מכנה אותו ספר הכנה לפסח, כי בעיני הוא נראה מתאים פחות, לשימוש בליל הסדר עצמו. הוא ארוך ומפורט, ויש תכנים רבים בין קטעי ההגדה. תכנים אלו פחות מתאימים לקריאה או אמירה בסדר עצמו ורובם מיועדים להכנה מוקדמת כפי שאדגים בהמשך. נפתח בהקדשה המופיעה בתחילת הספר: “מוקדש באהבה לכל הנשים שפוסחות בין הלימוד העמוק לבין הניקיונות ויש בהן החירות להתגאות בשניהם”. אני צריך להלך כאן בזהירות בין הטיפות כדי חס וחלילה לא להרגיז מישהי, אבל זה משפט שמייצג בעיה כלשהי ויש בו מתח בין התפקידים המסורתיים של האשה בחברה פטריארכלית (עבודות הבית) ובין מגמות של זמננו. לפחות מהקדמה זו אצל הרבנית ימימה כלל אין סתירה ולא צריכה להיות סתירה בין השניים, והחירות היא לא להצטרף למגמה כלשהי מתוך הכתבה מבחוץ, אלא לפי ההרגשה הפנימית. לרבנית מזרחי חוג קוראות גדול מאוד שמתחבר לתכנים שלה וכאן הם באים כהכנה לפסח, כספר, ושוב אני נזהר במילותיי, שאפשר גם לקרוא ולעיין בו בין הניקיונות. ואם לא רוצים לנקות? גם טוב. שהבעל ינקה, שהילדים ינקו, שבחורי ישיבות בבין הזמנים שרוצים להרוויח קצת כסף ינקו. לא חייבים לנקות כלום. צריך להגיע לחג שמחות ונינוחות כאשר גם ההכנות – הניקיון,…

ספר זה הוא השני בסדרת “אמת וצדק” מאת דנה אלעזר הלוי (להלן דא”ה) והוא מיועד לבני נוער בחטיבת הביניים ותחילת התיכון. חלפו כמה חודשים מאירועי הספר הקודם, שנת הלימודים הסתיימה ורמה כרמון, גיבורת הסדרה, מוצאת את עצמה בנקודת שפל בחייה. נזכיר שהספר הראשון מתחיל עם מעברה של רמה ואימּה למקום מגורים חדש, אתגר בכל מקרה, אולם האירועים בספר ניפצו את כל מה שרמה קיוותה ואף הצליחה להשיג בעמל: חברות עם מלכת הכיתה וגם אחד הבנים המוצלחים, עורכת עיתון בית הספר ופעילה בתנועת נוער. כל אלו נעלמו וגרוע מכך, רמה נתפסת כאשמה. כתוצאה מכך היא מנודה, אף אחת לא מדברת איתה כמעט, למחנה הקיץ היא ממש לא רוצה ללכת. בקיצור אף אחד לא מבין אותה ואין עם מי לדבר. ממש מזכיר את “שדרת החלומות השבורים” (אפשר להאזין ברקע). היחידי שהיא עוד בקשר איתו הוא איתמר מהספר הקודם, שגם הוא עוף מוזר בשכונה. בין רמה לאיתמר יש רגשות שונים, מצד אחד נראה שמתחיל קשר ומצד שני שאלות של יחסינו לאן. ספרנו נפתח בסערה, כאשר רמה מקבלת חדשות שהן משנות חיים. לא במלודרמה של מתבגרים, כפי שאולי תיארתי את האירועים עד עכשיו, אלא גילוי שהוא אכן מרעיש ומטלטל. רמה מתקשה להגיב, אבל אין לה זמן לחשוב יותר מדי או להתמודד, שכן כפי שכותרת…

הגיע לעבודה עובד חדש, כלב. מה פתאום במקום העבודה מסתובב כלב? אנו רגילים לכלבי הנחייה לעיוורים, אבל לא זה המקרה. מדובר בכלב טיפולי המסייע בהתמודדות עם טראומה, אני לא יודע בדיוק איך, אבל בעקבות הכלב, הגיע גם סיפור, אישי ומרגש של בעלי הכלב , על התמודדויות עם טראומות של הלם קרב, משהו שלא הייתי יודע אליו לולא נחשפתי לכך באקראי. חשיפה של סיפור אישי כל כך דורשת הרבה אומץ וכך גם בספר שלפנינו. בספר “ההוא שם בחוץ”, עמרי גינזבורג כותב על עצמו בצורה חשופה בגוף ראשון. לא תמצאו פסקה שכל קשר בין האירועים המתוארים לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. ההפך הוא הנכון. במלחמת לבנון הבנייה הוא שירת כקצין שריון וכתב בזמן אמת במחברות מה שעבר עליו. סוג של יומן. אולם הוא לא חזר ליומן הזה במשך שנים ארוכות. רק אחרי זמן מה מהמלחמה גינזבורג הבין שהוא למעשה חווה טראומה. תמיד מחפשים אירוע מדויק שגרם לטראומה ויש אירוע קשה שהוא לוקח עליו את האשמה, אבל גם לעמרי (הדמות) וגם לקורא מתברר שלא רק שזו לא בדיוק הסיבה, אלא אולי שקשה למצוא את הסיבה, שהיא בעצם מכלול הדברים. הספר פותח בעמרי המתכנן מסע בטנדר ששיפץ, פרויקט שעבד עליו שנים, מצפון הארץ לדרומה והפחדים מתוארים מיד. אובססיביות למצב הטנדר: בדיקה של כל בורג,…