ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

הקדמה והקושי בלימוד התנ”ך לומד התנ”ך מתוך גישה אמונית בימינו, נאלץ להתמודד, בין היתר, עם טענות ביקורת המקרא. “ביקרות המקרא” טומנת בחובה שלל טענות שונות אולם עיקרן, בהפשטה, הוא שהתורה (וגם הנביאים והכתובים, אך שם הדברים חריפים פחות) אינם יצירה אחת מאוחדת אלא אוסף כתבים שחוברו בזמנים ומקומות שונים ונאגדו יחד זה לצד זה. רבים מהציבור האורתודוכסי מתעלמים כליל מטענות אלו, אולם הן תפסו להן אחיזה ניכרת. לפני זמן מה כתבתי מאמר העוסק בשני סיפורי הבריאה בספר בראשית, ובו טענתי שאלו אינם שני תיאורים של בריאה אחת, אלא למעשה שני עולמות שונים שנבראו תוך הסבר, מה היה חוסר בעולם של בראשית א’ שהצריך בריאת עולם נוספת. העליתי את תקציר המאמר לכמה קבוצות פייסבוק העסוקות בנושא, ובאחת מהן, שכנראה לא עמדתי על טיבה, התקבלו אך ורק תגובות פבלוביות על כך שמדובר בשני מקורות שונים, שלא יודעים כלום אחד על השני ולכן כל העיסוק בנושא מיותר ונואל. התרשמותי מהמעירים הייתה שהם לא ממש מכירים את ביקורת המקרא (וגם לא את המקרא) אלא בעיקר מצטטים את עיקריה כצפצוף הזרזיר. לאלו אין הרבה מה לענות, אבל מה תענה לעצמך? ישנן שיטות ודרכים להתמודד עם טענות אלו ומתוכן נציין רק את שיטת הבחינות של הרב ברויאר, או שיטתו של הרב אמנון בזק המפורטת בספרו “עד…

חסידות ברסלב שרדה בקושי רב את השואה, אולם בשנים האחרונות היא עולה ופורחת ומספר האנשים המגדירים את עצמם ברסלביםעולה בהתמדה. תופעה זו אומרת דרשני וראויה למחקר בפני עצמה. כמתבונן מבחוץ נראה שגם בחסידות זו יש מעין חלוקה לבין אלו שגם סבא שלהם היה ברסלבר, ואלו שהם חדשים מקרוב באו, שנראה שמספרים עולה על הראשונים. יש בחסידות ברסלב מאפיינים רבים המושכים אנשים המחפשים משהו. בין אם זו הגישה המקבלת ובעיקר הסלחנית כלפי העבר. גם הגישה הדוגלת בפשטות ובשמחה ובעיקר בחוסר דאגה ואמונה תמימה, המאפשרת להדחיק את קשיי היום יום, ובין אם סיבות אחרות. למרבה הצער, גם גורמים עבריינים נקשרים לחסידות זו ועושים לה בעיקר נזקים, והציבור הרחב מכיר את הברסלבים שיצאו מהאוטו לרקוד באמצע פקק תנועה וגם את תופעה העלייה ההמונית לקבר רבי נחמן באומן שנהפכה גם היא לשם דבר. אבל דבר אחד קשה הרב היותר ללמוד והוא את התורה של רבי נחמן. כן, את הסיפורים וחלק מהליקוטים והתורות אני מכיר, אולם הסברים ששמעתי או קראתי עליהם מפי חסידי ברסלב נראו לי תמיד רדודים ואפילו רדודים מאוד, בוודאי למישהו בעל חשיבה ביקורתית במעט. סיפורי הגוזמה והאגדה ככל שהם יפים מאפשרים מרחב פרשנות נרחב למדי, אולם אנשי החסידות לרוב יתעניינו רק בחלקים צרים שלהם. יש ספרות מחקרית ענפה על רבי נחמן ותורותיו…

לפני הרבה מאד שנים, נכנס פעם המרצה בתחילת הבחינה והודיע שהבוקר נולדו לו נכדים תאומים ולכן הציון המינימלי בבחינה הוא 80 לא משנה מה. חבר שלי קם ויצא באותו רגע, אחרי שהגיש מחברת ריקה ובלי לפתוח בכלל את השאלון. המשגיחות כמעט התעלפו מההלם, וכל היתר התקשו לעכל את מה שקרה באותו רגע. זו דוגמה מצויינת לרעש. לעובדה המשמחת של לידת הנכדים אין שום קשר לידע שלי בנושא הקורס, ובכל זאת הוא השפיע על הציון. אני מניח שאף סטודנט לא התנגד לעסקה, אולם אם המרצה היה נכנס ואומר שהוא מבואס רצח, כי באיירן מינכן כמו סתומים ומפגרים חטפו גול בדקה האחרונה של תוספת הזמן מדורטמונד ובמקום לנצח הוציאו תיקו, ולכן הציון המקסימלי האפשרי הוא 80, הייתה קצת יותר בעיה. ההגדרה של רעש מדוייקת יותר בתחום האלקטרוניה והאותות. רעש הוא כל מה שאינו אות. אם אנחנו מנסים להגביר את האות, יהיה בהכרח יותר רעש, ומדד חשוב מאד לאיכות של קליטת אותות הוא SNR Signal to Noise Ratio. בספר זה “רעש” מוגדר כבדברים שמפריעים לנו בשיפוטיים שונים כי הם לא קשורים כלל לשיפוט. דוגמאות עיקריות הנידונות בספר הן שפיטה בבתי משפט, שופטים שמקלים ומחמירים בהתאם למזג האוויר, השעה ביום, או אם הנאשמת מזכירה להם את הבת שלהם, שיפוטים בקבלה לעבודה, ואבחנות רפואיות. בכל…

הגעתי קצת באיחור לספרו של הרב יאיר דרייפוס. המסע בספר מתחיל באלול והוא ממשיך עד לסיום החגים. עליתי על הרכבת מאוחר יחסית, בליל יום הכיפורים, אבל זה בסדר., כל נקודה היא טובה. עוד לפני שנדון בתוכן הספר נשים לב לשמו – נשימות עמוקות. מתי אנחנו לוקחים נשימה עמוקה? ישנם כמה מצבים. כאשר אנו בבדיקה אצל הרופא והוא בודק את ראותינו תוך כדי אמירה בלתי פוסקת “לנשום עמוק”. לפעמים ניקח נשימה עמוקה כדי להירגע קצת ואם אנחנו כועסים ועצבניים, מישהו כבר יגיד לנו: “תנשום עמוק”. כמו כן, ניקח נשימה עמוקה לפני מצב בו אנו יודעים שלא יהיה לנו אוויר. צלילה למשל. ונראה שכל הסיבות האלו מתאחדות ביחד בספר זה. במסע אנו בודקים את עצמנו, מקשיבים לעצמנו, וגם רוצים להירגע ולאפשר חשיבה אחרת וגם אין אנו יודעים כמה זמן עוד יש לנו ולכן כדאי שננשום עכשיו. כותרת המשנה של הספר היא “מסע בימי הרחמים”, ולא כמקובל בימים הנוראים. זהו שינוי מהותי ולמעשה לוז כל הספר. המתח העצום בין ימי הדין, הבכי ואפילו הפחד מאימת גזר הדין מתחלפים לימי חסד, לימים של התקרבות לשכינה, ולימים שבהם אפשר מה שאי אפשר בימים אחרים. ימים בהם מחפשים גם חוויה רוחנית וגם משמעות קיומית. נקודה זו מחלחלת לציבורים רבים. די אם נזיכר את מופעי הסליחות הרבים…

כל מה שאדם גרנט מבקש מאיתנו הוא פשוט לחשוב שוב ואולי גם לשנות את דעתנו מפעם לפעם. זה הכל. כמה שזה נשמע פשוט, ככה זה מסובך. ייתכן שכדאי שהוצאת מטר תשלח את הספר, לאחר הבחירות, לכל חברי הכנסת ובוודאי לכל השרים. הנה רק לפני שבוע פנתה שרת התחבורה, מרב מיכאלי בפנייה נרגשת לבני הציבור החרדי וכך לשונה: “בנים חרדים יקרים. לא נמאס לכם שהבנות יודעות יותר מכם? וכו’”. אני לא עד כדי כך תמים וחושב שמיכאלי אכן פנתה לציבור החרדי, וסביר יותר שהיא פונה לציבור שלה, אבל נניח שהיא פונה לציבור החרדי, האם פנייה כזו תעזור? גם אינטואטיבית נראה לנו שלא ולאחר קריאת הספר נשתכנע שפניות מסוג זה יפעלו בדיוק ההפך, מה שכמובן אכן קרה. הדבר מסוכם יפה בתרשים הבא: לא ניתפס דווקא למיכאלי, זו פשוט דוגמה טרייה מזמן כתיבת הסקירה. הדברים נכונים כמעט לכל פוליטיקאי ללא הבדל מיגדר, מיגזר או השקפה. אחת הסיבות לכך, היא רדידות ושטחיות שפשתה בשיח ובמרחב הציבורי. גם נושא זו מוזכר בספר ועם תרשים אחר, המראה כיצד כמעט כולנו נמצאים על פסגת “הר הטמטום” ונשארים שם: כאשר קראתי בספר, חלק גדול מתכניו היה נשמע לי מוכר. למשל הפרק העוסק באחים רייט שבדרך להמצאת המטוס רבו כמעט על כל דבר אפשרי, מכונה “קונפליקט מועיל” אולם ביסודו…

תחילת הספר, באופן מודע לחלוטין, נדמית כפתיחה של סיפור אימה, ונקודה זו לא תהיה מוקדמת מדי להזהיר שבספר שכתב מנתח מוח, מופיעים תיאורים, גרפיים ומפורטים למדי, של ניתוחי מוח. לאחר אזהרה זו, אפשר לקרוא בספר בנחת והנאה. נראה שנוסחת הספרים המעודפת כבר כמה שנים היא נוסחת הסטוריטלינג, וכל פרק מתחיל מסיפור כלשהן, לרוב מקרה חירום הדורש התערבות כירורגית. בשיא המתח, עוברים לנושאים אחרים, ייתכן והם יעסקו באיך ד”ר ג’נדיאל בכלל הגיע ללימודי רפואה, ובפרט איך הגיע לניתוחי מוח, או לנושאים שונים הקשורים במבנה ותפקוד האבר המופלא הזה בגופנו. בין לבין מופיעים קטעי נוירו-חנון, נוירו-כושר ונוירו-כסאח, בהם מופיעים, בהתאמה, מידע מפורט יותר, תרגילים למוח, ושבירת מיתוסים. בסוף כל פרק חוזרים לסיים את הסיפור בתחחלתו, ועל מנת להקל על הקורא נראה שנבחרו בעיקר סיפורים עם סוף שמח, למרות שברור שלא תמיד הדברים כך במציאות. פרק מפתיע במיוחד בספר עוסק בסמים ובהשפעתם, החיובית או השלילית או שתיהן ביחד, על המוח. ההשפעות השליליות צפויות, אבל ההשפעות החיוביות הן משהו שלא נוטים לדבר עליו. כמובן שהפרק כולל אזהרות מרובות, וגם את התובנה שכמעט כולנו משתמשים בסמים, גם אם אנחנו קוראים להם קפה או תה (הקפאין הוא סם מעורר), או שאר תרופות שאנו מקבלים מפעם לפעם. הספר מקשר בין העבר, ובין מחקרים ישנים ופורצי דרך, בעיקר…

פרוקי רגליים הם המערכת הגדולה ביותר בעולם החי, הן במספר המינים והן במספר הפריטים. מחקר שפורסם לאחרונה מצא שעל כל בן אדם יש משהו כמו 250000 נמלים. נתחיל באבחנה שגם הספר עושה, אבל אולי לא מחדד מספיק, ממלכת החרקים היא רק חלק ממערכת פרוקי הרגליים. כל חרק הוא פרוק רגליים אבל לא כל פרוק רגליים, למשל נדלים, עכבישים וחלזונות הם חרקים. אכן כותרות כמו “ספר פרוקי הרגליים” הגדול, תהיה מושכת אפילו פחות, ובכל זאת זהו הבדל חשוב שיש להתייחס אליו ביותר ממשפט אחד בתחילת הספר. יחסנו לפרוקי רגליים וחרקים (וגם אנו נשתמש מעתה בביטוי חרקים לשם הנוחות ועל חשבון הדיוק) מורכב. אנו לרוב אוהבים להתבונן בפרפרים צבעוניים ולעומת זאת תיקנים מגעילים או מפחידים אותנו ברמות שונות. אם החרק קצת גדול, גם הוא לרוב יפחיד אותנו. חלקם מזיקים, חלקם מאד רצויים ומועילים, יש כלאו שאנו מטפחים בשקידה ויש כאלו שאנו נלחמים בהם מלחמת חורמה. באופן כללי, פרט ליתושים, שאכן לא זכו לאזכור בספר, ולנמלים כשהן בבית, אני די אוהב את פרוקי הרגליים. זוהי מערכת מדהימה ברב גוניות שלה, מבחינת מבנה, תפקוד, גודל וצבע. אפשר למצוא אותם בכל מקום, וכל עוד זה לא המזווה שלי, אני די שמח לראות אותם, ואין שום אפשרות להכיר את כולם. יש מיליוני מינים וכנראה רבים שאפילו…

מעבר לכך שהספר הוא ביוגרפיה קצרה ותמציתית במידה הנכונה על איינשטיין (לעומת למשל הספר העבה בהרבה של אייזקסון) הוא מנסה לדון בשאלה, כיצד הגאון המדעי הגדול ביותר של המאה עשרים, זה שהדהים את העולם כולו בין השנים 1905-1915 עם כמה וכמה גילויים משמעותיים, פורצי דרך וכאלו שאף אחד אחר אפילו לא היה קרוב להעלות אותם, לא רק שלא הצליח לפתח שום דבר לאחר מכן, אלא אפילו התנגד בכל נפשו לרעיונות חדשים, אשר אילו היה מקבלם ואולי אפילו עוזר לפתחם, מי יודע לאן היינו מגיעים. זו שאלת המפתח של הספר, והתשובה, בקיצור נמרץ, שלא תפגע בהנאתכם מקריאת הספר והטיעונים במלואם, היא שאיינשטיין הצליח מדי. התאוריות שלו, ובפרט תאוריית היחסות הכללית, שהייתה כולה מבוססת על מחשבה ומנוגדת לחלוטין לרציונל כלשהו, גרמה לו איזו תחושה, שהוא יכול “להרגיש” מה נכון ומה לא. גם פעם אחרת שהוא חשב שטעה ובסוף התברר שהאינסטינקט הראשוני שלו היה נכון, חיזקה תחושה זו.במקרה של תורת היחסות הכללית זה עבד בצורה יוצאת מן הכלל, עם הניבוי שהוכח בליקוי חמה מלא כמה שנים לאחר התיאוריה ועד העידוש הכבידתי שהתגלה עשרות שנים לאחריה, אולם בכל הקשור למכניקת הקוואנטים, התקשה איינשטיין להאמין באפשרות של חוסר הידיעה המוחלט העומד בבסיס התיאוריה. אכן, די קשה להבין את איינשטיין בנקודה הזו, מאחר והוא היה בקשרים…

מאות אם לא אלפי ספרים נכתבו על יום הפלישה וגם אני קראתי לא אחד ולא שניים, כך שעוד לפני שפותחים את הספר שלפנינו עולה התמיהה, מה עוד אפשר לחדש. על הכריכה מופיע איזכור לספרו הקודם של מילטון “הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה” המרמזת גם על ספרו. לא התמקדות במאקרו, אלא במיקרו, ולא במרכז אלא גם בשוליים. כך נפתח הספר דווקא באווה אייפלר בעלת תפקיד זוטר כלשהו בלופטוואפה, דמות חסרת חשיבות לחלוטין, אבל כזו שהייתה חלק, קטנטן אמנם, באותם מאורעות וממשיך בעוד ועוד דמויות כאלו. זו החלטה מעניינת ומאתגרת. אם נפרק את המבצע הענק לפרטיו, הרי שמעורבים בו מאות אלפי אם לא מיליוני אנשים, כאשר לכל אחד מהם יהיה סיפור כלשהו, וצריך לבחור די בפינצטה דרך איזה דמויות להוביל את הסיפור מתוך כמות החומר האינסופית. מצד שני, ההתמקדות בפרטים עשויה לגרום להחמצת התמונה הכללית של המערכה הקשה, בה בהחלט קרו הרבה יותר מדי דברים בו זמנית, בשביל שיהיה אפשר לעקוב אחר כולם, אפילו ממרחק של כמעט שמונים שנה. למרות שגב הספר טעון שהעצים הרבים אינם מעלימים את היער, הדבר אינו מדויק ומרכז הכובד בספר נוטה באופן ברור אל העצים, על חשבון התמונה הכללית. אני לא חושב שבחירה זו היא בהכרח דבר רע, כפי שכתבתי, נכתבו ספרים רבים על הפלישה (מבין החדשים…

את דיוויד אטנבורו הכרתי לראשונה, ולדעתי רוב הישראלים בניגילי ויותר, בסדרת הטבע “החיים עלי אדמות” ששודרה בתחילת שנות השמונים, ובצבע מלא! זה באמת היה משהו חדש לגמרי, קטעי וידאו שלא נראו עד אז מעולם. מאז אטנבורו, סליחה, סר אטנבורו בשבילכם, המשיך לעשות סדרות כאשר כל אחת מדהימה יותר מקודמתה, וכולן מנצלות את הטכנולוגיה עד הביט האחרון. לכן, אם יש מישהו שכדאי להקשיב לו בענייני טבע, זה אטנבורו, שמעיד על עצמו שהיה בערך בכל מקום שאפשר וראה במו עיניו איך עולם הטבע הולך ונעלם. וזו לא רק ההתחממות הגלובלית, אלא בעיקר צמצום מרחבי הטבע, ירידה במיגון הביולוגי, והשתלטות של האדם על כל משאבי כדור הארץ ומה בכך אפשר לשאול, הרי אפילו התורה מצווה אותנו: “וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ”. נראה שאת הציווי הזה בני האדם מקיימים כפי שלא קיימו מעולם, בעוד את הציווי בפרק הבא: “וַיִּקַּח ה’ אֱלֹקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ” קצת שכחו . האדם אכן צריך לעבוד בעולם ולפתח אותו אבל גם לשמור עליו. אי אפשר להכחיש שההתפתחות הטכנולוגית הפרה לחלוטין את האיזון בין שני ציווים אלו. אולי כאן המקום שוב לשאול, מדוע נושאי אקלים ושמירת טבע מזוהים הרבה…